habarak: יום עצמאות אחד - ברק נגבי

habarak: יום עצמאות אחד - ברק נגבי: "יום העצמאות יש יום עצמאות אחד שקשה לי לשכוח אותו ויתכן עד סוף חיי. הכל החל במחשבה טובה בנחת ורצון עז להיות בבית השאנטי עם כל החברים והחברות..."

יום עצמאות אחד - ברק נגבי

יום העצמאות

יש יום עצמאות אחד שקשה לי לשכוח אותו ויתכן עד סוף חיי. הכל החל במחשבה טובה בנחת ורצון עז להיות בבית השאנטי עם כל החברים והחברות במשך ארבעה ימי בטלנות אוכל טוב מדורות והרבה קפה וסיגריות. תוסיפו לזה את הנגינה והשירה ביחד והנה חפלה אחת גדולה וחג עצמאות שמח לכל עם ישראל. מאחר והחג יוצא ביום רביעי וחמישי וגשר של יום שישי והשבת, הרי לכם ארבעה ימים ללא טרדות הפרנסה והחובות שלה. אני נוסע לבקר את הורי ובמעט שכנוע וחלקות הלשון מצליח לארגן לעצמי אוטו לכל החג. כך אני מעביר את ליל יום שלישי בהכנות ותדלוק הרכב ולמחרת, שמח וטוב לב אם המון אופטימיות אני נוסע לבית השאנטי. לאחר לחניתי ויצאתי מהמכונית אני שם לב שהחצר ריקה ועזובה. אני ניגש למאהל ונכנס פנימה. המקום נראה נטוש. על מזרון בפינה אני רואה את אבי אשכרא ישן שנת ישרים. חוץ ממנו לא נמצאת נפש אחרת לא במטבח ולא בחצר הגדולה. ללויס היה אוהל נפרד ולכן ניגשתי לשם וגם שם לא מצאתי איש. עליתי לבנין לבית של דינו ורק בקצה המדרגות לפני דירת הגג מצאתי שער ברזל נעול. במפח נפש ירדתי למטה ונכנסתי למטבח להכין קפה. כולם כנראה התפזרו על פני הארץ לנצל את החופש על מנת לנוע ולנוד על פני מושבות הפריקים בארץ. בעצם אני חושב לעצמי, פריקים וטבע שייכים זה לזה וסביר שארבע ימים הם יותר מדי זמן כדי לסגור אותם בחצר של בית השאנטי. עם ישראל יוצא בהמוניו לטבע לעשות מנגלים ולפריקים יש מספיק אוכל כמעט בכל מקום שיפנו אליו. לכן סביר שנמצא את כולם בדרכים עם הטרמפים לכיוון צפונה או דרומה ורק פריירים נשארים במרכז. כך או אחרת אני בולע את הרוק ומתחיל להשלים עם החצר הריקה ומתיישב לשתות את הקפה לבד. ואני מוכן להישבע לכם בכל היקר לי שאני מצטער שלא שתיתי את אותו הקפה במקום אחר. לא משנה איפה רק לא בבית השאנטי. למה?

כי בדיוק כשאני מעשן לי בנחת והחום של הקפה הוא בדיוק במידה של הנאת הלגימה ממנו, מופיע בחצר לידי אבי אשכרא. מותח את זרועותיו מעל ראשו ומפהק "בוקר טוב". לא שחס וחלילה יש לי משהוא נגד אבי אשכרא, להפך ולהפך. נשמה של בן אדם. מועיל ומעניין ללא צל של ספק כל זה עד השעה ארבע אחרי הצהרים.

למה ארבע אחרי הצהרים?

כי אחרי ארבע כל הארק והבירות שהספיק להלעיט את עצמו מן הבוקר מתחילות לתת את אותותיהן והבן אדם הופך לקוץ בתחת ללא צל של ספק וללא עוררין. הוא מקלל ומחרף ונטפל לכל מה שיש לו רגלים ומושך תשומת לב ואוי לו למי שמנסה להתעלם ממנו. כך או אחרת כרגע הוא מתעורר וסביר שאפשר לשבת איתו בנעימים. ואכן הוא מכין לעצמו קפה ומתיישב לידי.

"אחלה בוקר, מה קורה?"

"לא יודע. אני עונה. איפה כולם?"

"נסעו לחפש את המזל. אנה ערף?"

כך אנחנו יושבים ולוגמים מן הקפה נהנים מן הצהרים של השמש בצל של עץ התות הענק. הכל נראה נטוש ודליל. התנועה הרגילה של רחובות תל אביב כאילו יצאה לחופשה אף היא.

"תאמין לי. פותח אבי אשכרא. שאם לא העצלנות שלי גם אני היית תופס כיוון ונעלם מפה."

להגיד בלב שלם שאני מאמין לאבי אשכרא, יהיה מוגזם מאד. אני לא מאמין לו בשקל, לא בגלל שהוא שקרן או גנב, חס ושלום. אלא בגלל שהוא אלכוהוליסט מכור וממושכן והדבר האחרון שאתה יכול לצפות ממנו זה שיקול ופיכחות לאורך יותר ממספר שעות ביום. כל היתר זה מערכת של יצרים משתוללים חסרי ביקורת ומעצורים. ולמרות זאת אני אוהב אותו בגלל היושר שלו ובשל הנכונות שלו להתחלק בכל מה שיש לו. ואין לא הרבה כי מיד זה הופך לבקבוקי אלכוהול ואם יש גם קצת גרס לגלגל הרי הוא שר ומאושר. תוך שאני חושב את הדברים האלה שם אבי אשכרא לב לאוטו החונה בפינת החצר.

"של מי האוטו הזה, שלך?"  הוא שואל.

"כן." אני עונה בתקווה שזה סוף הדיון בנושא הזה. איפה!!!

רק עכשיו מתחיל אבי אשכרא להתעורר באמת.

"בוא ניסע לאילת." הוא אומר וכולו התלהבות בלתי מתפשרת.

"עזוב, מה לי ולאילת? מה נעבד לי שם ששכחתי לקחת?"

שום דבר הוא בשלו וכבר נכנס פנימה למאהל ויוצא משם עם כל רכושו המסתכם בשקית ניילון והוא עומד מעלי ומרצה לי כמה שאנחנו נהנה שם מן החוף והחפלות והדגים והעישונים והכי חשוב, מה הוא אומר? כל הבחורות הכוסיות שם. מי שהוא צריך לדאוג להן, הוא אומר בנימה אבהית.

נו, למען האמת אין לי מה שהוא טוב יותר לעשות ובטח לא בחצר הריקה של בית השאנטי. לכן בחצי פה אני מסכים. מיד הולך אבי אשכרא לארגן מה שהוא לשתות בדרך, ונעלם בנבכי שכונת שבזי לחפש מכולת. אני יושב וממתין וממש מתחיל להתעורר בי יצר הנוודות והרעיון נראה לי יותר ויותר.  

כעבור זמן מה, חוזר אבי אשכרא עם ארגז בירות ומכניס אותו לאוטו. יחד עימו מגיע גם יוסי הצל ואנחנו מכניסים כמה שמיכות מאחור ונכנסים למכונית ובשעה טובה יוצאים לדרך. אבי אשכרא יושב לידי ויוסי הצל שרוע מאחור. אני פותח גז לכיוון ירושלים ואבי לוגם מן הבירות. עד מבואות ירושלים הייתה דממה שהופרה בזה שהצהרתי שהטלטולים של האוטו עשו אותי רעב וראוי לחשוב על איזו הפסקה המזרח העיר בשביל חומוס ופול ירושלמי. מיד קופץ אבי אשכרא ואומר שאמא שלו גרה בירושלים ומאד כדאי לנו לעבור אצלה כי היא באמת ובתמים יודעת כל מה שצריך לדעת על אוכל מזרחי טוב וטעים. כך אנחנו מגיעי לנחלאות בירושלים ואבי מכוון אותי בסמטאות עד שאנחנו מגיעים לפני דלת פלדה ואבי אומר שזה הבית. אני מחנה ואנו יורדים מן האוטו כדי להיווכח שאין איש או אישה בבית. מאוכזבים אנו ניצבים על מנת לחזור לאוטו אלא שאבי נזכר שיש לו בסביבה גם סבא ובטח אצלו נוכל למלא את הבטן על חשבון ההיסטוריה המשפחתית של משפחת ברטי. הוא מוביל ברגל כשתי סמטאות ונכנס מבעד לדלת ברזל אל תוך חצר של הסבא שלו. אני ויוסי נותרים בחוץ מפאת הנימוס. כעבור זמן קצר שומעים מתוך הבית צעקות רמות בדואט. קול של זקנה זועק עד השמים שהיא לא מכירה את אבי אשכרא ושיצא מן החצר ואילו קולו של אבי נשמע עונה לה שהיא לא בבית שלה ושזה הבית של סבא שלו. היא צועקת עליו והוא צועק בקול שיכור עליה.

כאן נכנסתי ללחץ. השכנים בטח כבר מתקשרים למשטרה ולך תסביר לשוטרים מי הוא מה ושלא באנו כדי לשדוד את הזקנה או מה שהוא כזה. אני נכנס לחצר ואומר לאבי שלא צריך אוכל ושאני כבר שבע. אני עוד רומז לו שתיכף מגיעה ניידת ועושה איתנו את הסדר של השבוע. אבל אבי בשלו. היא לא תגיד לי שזה הבית שלה, בסך הכל היא החברה של סבא שלי. כאן אני נעשה כל כך עצבני בגלל הסיכוי שנהיה עצורים בגלל ניסיון לשדוד זקנה, כל ישותי מתארגנת ואני פשוט לוקח באלימות את אבי אשכרה על כתפי ורץ איתו מחוץ לחצר ועד המכונית. זה היה כל כך פתאומי ומהר שאבי לא הספיק להרגיש מה בעצם קורא לו. אדי הבירה כבר טשטשו מספיק את חדות תפישתו וכך הוא מוצא את עצמו חגור במושב לידי ויוסי מאחור ואנו בתנועה מירושלים לכיוון יריחו וים המלח. רעב כמו כלב במדבר וצמא ולמרות הכל שמח שהצלחתי לברוח מן ההרפתקה המוזרה בחצר של סבא של אבי אשכרא, אם בכלל לשיכור הזה יש סבא ואם יש האם זה באמת ביתו, את זה אני לעולם לא אדע והאמת היא שאני שמח שניצלתי מן הצורך ללמוד על כך בתחנת משטרה.  

וכך אני מתדרדר בכיוון יריחו ים המלח.

אבי אשכרא עוד ממשיך למחות מרות על החטיפה ועל הארוחה שלא הייתה. ולאט לאט מתגבש הרעיון לעשות חניה בעין גדי על מנת למלא את מה שהחסירה מאיתנו ירושלים. הדרך חולפת לה ועימה הזמן שלא ישוב עוד לעולם. השיחה הפכה יותר ויותר למונולוג של אבי אשכרא כשאני מרחף ומרוכז בדרך שמולי. והנה מבואות עין גדי לפני. אני פונה שמאלה לתוך החניה ליד תחנת הדלק ועוצר לא רחוק מהקיוסק של הקיבוצניקים. אני מדליק סגריה שואף עשן בנחת ופותח את הדלת ונשלף החוצה כשיד ימיני מעסה את הישבן שלי שקיבל צורה של כורסה. אני פונה להביט על הכיכר ומול הפנים שלי מתייצב שוטר במדים כשהוא אומר, "אפשר לקבל את הניירות שלך?" אני מביט בו בתדהמה והפנים שלי בטח נראות כמו פלקט של אחד שקיבל פצצת אטום בפנים. בסוף אני מתעשת ומתחיל לשלוף את הארנק שלי כשמהצד מופיע אבי אשכרא שתוך כדי נדנוד שיכורים מכניס את אצבע המראה שלו מתחת לסנטרן של השוטר ומרים אותה כלפי מעלה תוך שהוא מביט בי ואומר. "הוא עושה לך בעיות?" אני מחוויר וידי מתחילות לרעוד. עוד לא ראיתי מי שהוא עושה דבר כזה לשוטר במדים ונשאר כדי להעיד על זה. השוטר מנסה בתנועה עצבנית להוציא את האצבע של אבי אשכרא מתחת לסנטרו. אבי אפילו אינו מביט בו. לבסוף אני מצליח להוציא מפי מן קול שבודאי אינו הקול שלי ואומר לשוטר. "תראה אני מסתבך סתם, הבן אדם שיכור לגמרי" אבל כאן אבי אשכרה מוריד את ידו מן השוטר ובתנועה איטית אבל בטוחה הוא שולף את הזין התימני שלו ומתחיל להשתין על הרגליים של השוטר. אני מרגיש כמו ירד לי הדם לאצבעות של הרגלים. השוטר מנסה לנתר אחורה גדי לברוח מברז הבירה התימני. כל הנשים והילדים, משפחות ונספחיהן בכיכר ההומה, תפסו בהלה ופתחו במנוסה מן הכיכר אל החורש הסמוכה. אבי אשכרא ממשיך להשתין כאילו נפתחו ארובות השמים דרך התימני שלו. השוטר מצליח לסגת לבסוף לטווח בטוח מן המזרקה הרודפת אחריו. אני הולך במרחק מה ממנו ומתחנן שיעזוב אותנו להמשיך בנסיעה כי אבי שיכור לרגל חג העצמאות ופשוט לא שולט בעצמו. בעיני רוחי אני רואה תגבורות של ניידות מגיעות ושלום לחרות ולחג העצמאות. ראיתי את עצמי מאחורי סורגים צורח בקולי קולות, "מה עשיתי, למה זה מגיע לי?" אני נדבק אל השוטר ובתחנונים אני חוזר ומבטיח לקחת משם את המשתנה הזו ולא לעצור לפני הבית שלו בתל אביב. "תעזור לי אדוני, תן לי להמשיך בנסיעה, אתה מפליל אותי סתם בגלל שיכור של יום העצמאות." השוטר מביט ימינה ושמאלה ורואה שכל הקהל בכיכר נעלם בנבכי החורשה והחוף שמאחוריה. אבי אשכרא מועיל סוף סוף לאסוף את התימני לתוך מכנסיו והוא עומד ומביט בשוטר בעוינות בולטת לעין. השוטר מסתובב פתאום ונכנס לניידת שעמדה מאחורי האוטו שלי. נשמע רעש חריקת צמיגים והניידת זינקה ברוורס ובחריקה הוליוודית התיישרה ונעלמה במסך אבק מדבר לכיוון יריחו.

פתאום שקט. כלום. דממה. העולם עצר.

כולי רועד, עדיין נטוע במקומי ומפחד לזוז שמא שרירי רגלי יבגדו בי ואני משתטח מלוא קומתי על הכביש.  אני מביט באבי אשכרא במבט של רוצח המגלה שהנרצח קם לתחייה. הוא ניצב כשמרפקו נשען על האוטו ומחייך מאוזן לאוזן.

"ראיתה איך הברחתי את הבן זונה!"

יוסי הצל מוםיע מתוך החורשה ומתקרב לאוטו מחזיק תחת בית שכיו שקית ניילון מקופלת. אני מצליח לצעוד ולהתקרב לאוטו כשפי אינו אחראי למה שיוצא ממנו.

"מה? אתה גנוב? יכולתי לשבת בית סוהר בגללך. אני חושב שאני סובל מהתקפת לב."

אני מתיישב במושב הנהג ומניח לראש לצנוח אחורה על המסעד. האידיוט מתיישב לידי ופותח בהסבר.

"תראה אתה חושב שאני מסטול. אבל האמת היא שאני עושה את כל זה כהצגה בשביל שהשוטר לא ישים לב ליוסי הצל."

"מה אכפת לי מיוסי הצל, אני כמעט מאבד את החרות בגללך!"

"אתה רואה," הוא ממתיק. "יוסי מחזיק קילו גראס והוא מוכר לשוטרים בעבר שלו ובפרצוף הדבילי שלו ואני עושה הצגה כדי שהשוטר לא ישים לב בזמן שהוא נעלם מן האוטו. לא חבל לאבד קילו גראס בגלל דוח תנועה!"

"איזה דוח תנועה? בראש שלך." אני צורח.

"הדוח שמגיע לך בגלל שיוסי הצל פותח את הדלת האחורית, בזמן הנסיעה, בשביל שיהיה לו נוח לשכב ולישון. אתה קולט?"

אני מפלבל בעיני ומנסה להבין.

"אתה אומר שכל ההצגה הזו היא בשביל למשוך תשומת לב כדי לאפשר ליוסי הצל לברוח! בא לי להרוג אותך ואותו. מה אתם הופכים אותי לבלדר סמים! מה לי ולקילו גראס ובכלל מי סובל אתכם! חבורת אידיוטים חסרי בית, "הומלסים" מרודי גורל. כמעט ונאסרתי בגלל שקית גראס ושני סוציופאטים חסרי בינה."

אבי מסתכל בי בהבנה, פותח בקבוק בירה ולוגם ממנו באריכות. אחרי כן הוא תוקע גרפס קולני ושואל.

"שפתח לך בקבוק בירה שתירגע?"

"שייקח אותך ממני ושלא נדע ממך."

ואני מניע את האוטו ויוצא מהחניון לפני שמתחילים אנשים להתקהל מסביבנו. אני פונה דרומה לכיוון אילת ובליבי גמלה ההחלטה לזרוק את אבי אשכרא ואת יוסי הצל ולהימלט מהם כמה שרחוק יותר הרי זה משובח. אני מנווט בדרך תוך כדי חריקת שיניים. כי אבי אשכרא מתנדנד עם כל סיבוב ונופל על מוט ההילוכים וגורם להילוכים נזק וחריקות או מוציא אותם להילוך סרק. אני סובל בשקט ואבי ממשיך לשתות בירה ולהתנדנד עד שהוא נרדם ונופל לגמרי. אני בולם את האוטו בצד הדרך אי שם אחרי בצפון כביש הערבה. אני במקש מיוסי הצל לעזור לי ואנו מעבירים את אבי אשכרא לאחור ויוסי הצל מתיישב לידי ואני ממשיך בנסיעה. ליד כושי רימון אני שוקל לעצור כי אני רעב וצמא כמו כלב במדבר, אבל אני מפחד לעשות חניה שמא אבי אשכרא יתעורר ויבשל לי עוד שערורייה. כך אני ממשיך לכיוון דרום ושוקע במחשבות והדרך עוברת.

והנה אילת לפני. אני נוסע ישר דרך העיר התחתית וממשיך לאורך החוף עד חוף אדי. סוף סוף אני בולם בחניה ליד חוף אדי וניגש להעיר את אבי אשכרא.  יוסי הצל נעלם עם בלימת הרכב והיה כצל עובר. אבי מסרב להתעורר ולא משנה כמה אני מתלתל אותו. לאורך החוף פזורים אוהלים וזולות ואני ניגש ושואל על השעה. לבסוף מי שהוא עונה לי עשר ורבע. חושך מסביב ואף אחד אינו מתעניין בי או במכונית עם הנוסע המכובד. אני ניגש אל אבי אשכרא תופש ברגליו ומושך אותו אל מחוץ לאותו. בכעס אני משכיב אותו על החצץ ומתכונן להכניס לאוטו ולהימלט משם כל עוד נפשי בי. פתאום שומעים קול הבא מאחד האוהלים הסמוכים לאוטו.

"ברק, אל תשאיר אותו ככה, איזה אוטו ידרוס אותו בחושך הזה."

היה זה הקול של לויס. ניגשתי לאבי וגררתי אותו עד האוהל וברכתי את לויס לשלום. הוא שאל מה נשמע ואני מיהרתי במילים ספורות להסביר לו לנמאס לי לחיות ושאני חוזר לכיוון העיר לאכול מה שהוא ולמצוא מקום נוח לישון.

כך לקול מחאתו השיכורה של לויס שגם הוא נדף ריח חזק של וודקה זולה, עזבתי את שניהם וברחתי משם בחקיקת צמיגים.

והנה אני נוסע צפונה ואילת מאחורי מזמן והנה אני עוצר אצל כושי רימון ונכנס לסככה. עייף, רעב, מתוסכל ונרגן. רק עתה מתחילים הברגים להשתחרר אצלי ואני מבין כמה קרוב הייתי לתא הכלא. כך או אחרת אני מעמיס שני כריכים של סלמי וקולה ומקנח בכוס קפה חזק. כך אני יושב לי וחושב להעביר את הבוקר אצל כושי רימון כי כבר השעה שתיים וחצי בלילה. מצד שני המקום די הומה כדי לא להיות המקום הנוח ביותר לישון ללא הפרעות והטרדות. כי כבר בעת שאני אוכל את הכריכים ניגש אלי פריק אחד ובאנגלית צחה בסביר לי שחסר לו שקל אחד כדי שגם הוא יקנה כריך להשביע את נפשו ושהוא מבקש אם יש באפשרותי לעזור לו בשקל או אולי גם ביותר. כסף זה לא הבעיה שלי באותו הזמן ולכן אני נותן לו עשרה שקלים שלמים והוא פותח במערכת של תודות והודיות והסברים יד כמה אני בסדר גמור. כל זאת עד שאני נאלץ להעיף אותו ממני כמעט בגסות. בקיצור מעודד מן המזון ונרדף פריקים ורוחותיהם, אני ממשיך צפונה ולא עוצר בשום מקום עד שאני מגיע חזרה לחצר השוממה של בית השאנטי.

אני יורד מן המכונית כאילו הייתי במסע חלל. השעה כמעט אחד עשרה בבקר ואין איש מסביב כדי לחלוק עימו את מסכת ייסורי ומוסרי. לכן אני מחליט לחפש משהוא לאכול ועורך חיפוש במקרר ובארונות של המטבח ולבסוף אני מסדר לעצמי גבינת קוטג', לחם ישן, שתי עגבניות וכוס קפה ומתיישב מתחת לתות ונהנה מן הארוחה ורק כאן אני מחייך פעם ראשונה על כל מה שעבר עלי ביממה שעברה. וכמה שאני חושב על זה, כך החיוך הופך לצחוק רם ומתגלגל ואני צוחק ומקלל בו זמנית את אבי אשכרא וכל מה שבא איתו ביחד. ומצד שני הלך ליבי ונתמלא אהבה עזה לאיש השיכור הזה שבסך הכל אין לו כלום לעצמו. הכל הוא מחלק עם כולם ותמיד דואג לכולם. הוא עצמו שוה את הבירה והעישונים שעברו דרך מוחו האוהב. כי במחשבה כזו קל לראות שכל הבלהה שהעביר אותי לא הייתה אלא מתוך דאגה ורצון למנוע תלאות גרועות יותר. ואני פשוט זרקתי אותו בחוף ונעלמתי. כך אני מסיים לאכול ומוצא את עצמי מתכרבל בשמיכה על המזרן בתוך המאהל ומתנדנד בין השינה לבין החרטה שעזבתי חבר זרוק באילת. והנה הגיע הרגע המתוק שהשינה מתחילה להשתלט על ההכרה ואני ממצמץ בשפתיים במתיקות והערפל תופס מקום הולך וגדל מתודעתי.

פתאום אני שומע קול נשי ומתוק מעלי.

"מי זה כאן? אבי זה אתה?"

אני מתעורר בשניה ומתיישב בבעתה. אירית, אשתו של אבי אשכרא. היא רואה אותי ותוך התנצלות היא שואלת.

"ברק, איפה אבי?"

משהוא נעצר לי בגרון. יצאו לי כמה קולות מוזרים תוך כדי ניסיון להסביר.

"הוא באילת. כל הדרך השתכר ועשה לי את החושך כמעט עצרו אותנו. בסוף השארתי אותו באילת וברחתי חזרה לכאן."

היא מביטה בי במבט רוגע ורך ואומרת.

"אבל אין לו כסך. איך השארתה אותו בלי כלום!"

"לא לא," ניסיתי להתגונן. "נשארו לו כמה בירות מהנסיעה."

והבנתי שאני מדבר שטויות. משהוא נורא השתלט עלי ודחף אותי לקום ולעלות לאוטו ולחזור כל הדרך חזרה לאילת. עצרתי שוב אצל כושי רימון ואכלתי ארוחה דשנה ושוב קפה ועוד קפה והמשכתי לנהוג כאטומאט ולא ראיתי כלום אני רק יודע שבסביבות השעה ארבע בבוקר אני שוב באילת בחוף אדי מול האוהל של לויס. מצפוני לא הניח לי להשתהות אפילו רגע. קולה הזך של אירית רדף אותי כל השעות האלה. "אבל אין לו כסף, איך השארתה אותו בלי כלום!"

אני יורד מהמכונית וניגש לאוהל של לויס ולא מאמין למראה עיני. צריך להבין שהאוהל נמצא במורד קטן ליד החוף והמרחק בין האוהל לים הוא בדיוק כגובה אדם ממוצע. ומה אני רואה! לויס שרוע על החוף, ראשו בפתח האוהל וגופו מחוץ לאוהל על החוף. והגאות של הים עלתה עד פתח האוהל כך שכל גופו של לויס מונח במים הגואים וראשו נמצא בדיוק מחוץ למים כשגלים קטנים משחקים בשערות זקנו רגע לפני שהם צוברים עוד קצת גובה ונכנסים אל פיו הפעור לרווחה. ריח חריף של אלכוהול נדף מפיו והתלתולים שתלתלתי אותו אל מחוץ לסכנת הגיאות לא השפיעו על שנת השיכורים שלו. במבט חטוף הבנתי שאבי אשכרא נעלם מן המקום ואיננו. הייתי עייף ורצוץ מן הנסיעות והשתרעתי בחלק האחורי של המכונית ונרדמתי כאילו הכו בי בפטיש.

מבעד לערפל החושים המוחלט נדמה היה לי שזה עתה נרדמתי ומי שהוא קורא בשמי הוציא אותי חזרה אל עולם המציאות. לויס עמד מחוץ למכונית וכמעט צעק עלי את שמי. הבטתי בו המום ורגע ארוך לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. ואז פתאום התעוררתי.

"מה קורה לך, רבע שעה אני צועק." אומר לויס בהתרגשות.

לאט לאט אני מתעשת ושואל אם יש כוס קפה או איזה בוץ אחר בשביל לפתוח את העינים.

"יש עליך כסף?" שואל לויס.

"יש הכל רק העינים לא נפתחות." אני עונה ועוקב אחריו לקיוסק הקרוב. אנחנו מתיישבים ולויס מדדה על הפרוטזות שלו ומביא כוס קפה מהביל ובקבוק בירה לעצמו. אני שולף שטר ומניח לו לטפל בתשלום. המפץ מולי והמים כל כך כחולים. מתרחצים פזורים לפני הקיוסק של אדי ואני מרגיש שאני מחזיר לעצמי את רוחי ומתחיל לחשוב נקי. כל רגע עובר טוסיק אחר עם חוט יוצא ממנו ונכנס לי ישר בעיניים. קשה להתעלם מהיופי הצעיר הזה המסתובב לו חשוף כאילו לנקר עין ולב. למרות זאת אני הרבה יותר מעודד ואופטימי. לויס מגיע ומתיישב לידי ושנינו בוהים לרגע לכיוון הים.

"מה עם אבי אשכרא?" אני שואל כאילו דרך אגב.

"הוא נרדם על ידי באוהל ובבקר לא מצאתי אותו."

אנחנו ממשיכים ללגום ולבהות בבחורות ובים. כך אני מבלה כשעה עם לויס ולבסוף אני קם ואומר לו שאני נוסע לחפש אותו בחופים. לויס מוחה ואומר.

"מה אתה צריך את אשכרא, שב בשקט הוא בטח יגיע אם הוא באילת."

אני מסביר לו שאני מודאג מן האופן בו זרקתי אותו חסר פרוטה על החוף ונעלמתי. אני מבטיח לו לחזור ומשאיר לו מאה שקל כדי להתענג בינתיים על בירות כאוות נפשו. הוא מודה לי ואני נעלם לחופים הצפוניים יותר לחפש את אבי אשכרא. בחוף הדקל אני פוגש את עופר מונגול ושואל אותו אם ראה את אבי אשכרא? הוא מניד בראשו לחיוב ומוסיף.

"הוא הציל אותי. הביא לי ארוחת בוקר אחרי שלא אכלתי מאתמול בבקר."

"איפה הוא מאכיל אותך?"

"אצל כריש במסעדה."

פתאום נזכרתי בכריש. אשר כריש הוא בעל מסעדה עלובה בטיילת של אילת ואבי אשכרא הוא חבר טוב שלו עד כדי כך שכל מי שהוא חבר של אבי אוכל אצל כריש גם הוא בחינם על חשבון בעל הבית הנדיב. כך ירדה אבן מליבי כי ידעתי שאם אבי אצל כריש אז הוא מסודר ואין מה לדאוג לו. וכך אני מוצא את עצמי באמצע אילת שואל את עצמי למה אני צריך את החום הכבד ומה לי ולאילת בכלל! ולא הייתי צריך הרבה מחשבה ואני פותח בדהרה לכיוון צפון. וכך אני שומע מוסיקה ועוברים הקילומטרים ואני מוצא את עצמי בפעם השלישית בבית השאנטי הריק בשעות הערב של יום השלישי של חופשת יום העצמאות. עייף ורצוץ אני מתיישב בכבדות בכורסה שתחת עץ התות ולוקח את הזמן כדי להירגע מן הנסיעה הרצופה. ראשי מזמזם כמו כוורת דבורים.

כך אני יושב בכורסה עוד זמן רב ובוהה בחלל האפור של מן תערובת של המציאות וענן החלל הפנימי של דמיוני. אני לא מצליח להיאחז במחשבה כל שהיא. הכל נראה כערבוביה של תנועה ללא יעד וללא פשר פתאום נזכרתי בכתוב, "תוהו ובוהו". כשה לי להגדיר האם אני אוהב את המצב הזה או סובל ממנו. אפטיה חושית מוחלטת עם הבזקי בינה קצרים. ושוב באה המחשבה "הבזקי הבינה הם האחיזה בעולם הזה. בלעדיהם משתחררים חבלי הקשר של הנפש והיא חופשיה מחבלי העולם הזה, לטוב ולרע." כי בעולם הבא אין "טוב ורע" אלה הם העוגן המחזיק את הנפש עגונה בתוך ההגיון המבדיל בין טוב לרע. בית סוהר רוחני שכל מטרתו ליצר מושגים ועוד מושגים. שמות של כל מה שנקרה בדרכה של הנפש בעולם החומר.

פתאום, מבעד לענן לבושו וערפל חתולתו, אני רואה פרצוף מביט בי וכמעט גוהר עלי. ההגיון שב אלי בין רגע ואני מזהה את הפנים של יוסי הספר.

"ברק זה אתה? חושך כאן מתחת לעץ ואני מתפלא מי זה בכורסה!"

"עזוב אותי יוסי, אני אחרי נסיעה מאילת ובקושי יש לי כוח לדבר."

"מה הייתה באילת!!!"

"כן. פעם שניה בתוך החג הזה בגלל אבי אשכרא."

"מה, אבי אשכרא באילת???"

"כן."

"מה אתה אומר!!! בוא ניסע לשם!" הוא צועק כמעט בהתלהבות של ילד שרוצה צעצוע חדש.

"סע... שתהיה דרכך סוגה בשושנים."

"לא לא. אני מפחד לנסוע לבד עם הטרנטה שלי. בבקשה בוא ניסע, תראה איזה כיף יהיה!"

בשלב הזה אני ערני לחלוטין כמו חיה שהריחה את הטורף האורב לה. אני מתרומם מן הכורסה ומביט באיום ברור על יוסי הספר.

"שמע, אני נסעתי וחזרתי פעמיים לאילת וממנה. הכל בגלל השיכור הזה שאני אוהב ושונא לחילופין עד שאין לי מושג מי אני מרוב בלבול בין השנים. אני עייף מחוסר שינה וטלטולי הדרך ורעב באמת ובתמים. כל זה עושה אותי חלשלוש ועצבני. תלך ממני. סע. ושלא נראה אותך ואת החבר שלך."

יוסי מאזין לנאום שלי וכאילו אינו מושפע כלל ולהיפך, נראה כאילו התלהבותו עוד גודלת ומרקיעה.

"אז בוא!!!" הוא מטיף לי. "עוד מאמץ קטן ואנחנו באילת ושם אני אדאג לך למזון ולמנוחה כמה שאתה יכול לנוח ולטרוף. בבקשה על תעזוב אותי לנסוע לבד ולמות בדרך לאילת מרוב פחד שהאוטו יתקע." הוא מתחנן כל כך יפה.

"שמע אני אירדם בדרך, אתה לא מבין!!"

"אם תרצה אני מוכן לנוח בכל מקום שתרצה. העיקר שאנחנו בדרך, בבקשה בוא."

אני רואה שלא אפטר מן הנודניק הזה והוא ישב לי על המוח כל החג ועוד יכאיב למצפוני שבגללי הוא סובל והחג שלו עצוב ובודד בחצר הנטושה של בית השאנטי. בכבדות מה אני צועד לאוטו ומסתובב סביבו כאילו בודק ואומד את כשירותו למסע. יוסי מביט בי וצוהל.

"יופי, אתה ממש מלאך. בוא כנס ונוסעים!"

באי רצון בולט אני נכנס למכונית מניע ומתחיל להוביל חזרה לאילת. רק אז אני מבחין ברגע האחרון שבמושב הנוסעים ליד יוסי הספר יושב כל אותו הזמן גרשון המסטול. במבט בוחן דרך המראה שלי הוא נראה ישן שנת ישרים בישיבה שחגורת הבטיחות היא שמחזיקה אותו וראשו תלוי הצידה ופיו פעור לרווחה.

אני ממשיך לנווט דרומה ויוסי הספר נסחב אחרי וכך אנחנו שוב במבואות עין גדי. אני עוצר בחניה משום שאני מרגיש שעוד רגע אני בולע את עצמי מרוב רעב. יוסי יורד מהאוטו וניגש לקיוסק לקנות כריכים וקפה. גרשון עדיין נעול בתוך חגורת הבטיחות ממשיך בשנת המסטולים שלו. כך אנחנו יושבים ושוברים את הרעב ומקנחים בכוס פלסטיק מלאה קפה שחור. הכיכר מלאה מטיילים ורכביהם. על איי התנועה הקימו מטיילים שלא מצאו מקום אחר, את אוהליהם והם יושבים בפתחם עסוקים במיני טרחות סביב תענוגות המנגל. ילדים מתרוצצים, מצווחים בקולי קולות ומתערבבים בין המכוניות והאוהלים. נשים עם ישבנים ענקיים מכוסים בעירבון מוגבל בחתיכות בד קטנות, הבד בקושי מכסה את ערוותן לעיתים מותיר את השפתיים השמנים מחוץ לכיסוי. מסתובבות הלוך וחזור אחוזות חשיבות הטרחה הבלתי מתפשרת של אימהותן. גברים מונחים בתוך כיסאות פלסטיק מפאר התוצרת המצויה בשווקים. כרסיהם מנופחות חשיבות עצמית, פחית בירה ביד והבעה סתמית ומשועממת על פניהם. ארבעים רמקולים משמיעים ארבעים שירי דכאון מזרחיים בשני לשונות לפחות, בערבוביה מחרישת אוזניים. עשן מסתלסל לו מעל כל זה ומסריח את כולם בריח בשר צלוי ללא הפסקה או מנוס מכך. וכל זה נקרא "חוגגים".

אני יושב ומביט בכל זה כאילו מבעד לזכוכית מגדלת העשויה מגועל נפש. פתאום אני מתרומם, נכנס למכונית ומניע ויוצא מן המחזה המסריח הזה לאוויר הפתוח של כביש ים המלח. אני רואה את יוסי הספר מתנהל אחרי ופתאום הכל אופטימי יותר.

טרמפיסטית מנפנפת לי בצומת מעלה כביש ערד. אני עוצר והיא מביטה בי  בשאלה. אני אומר "אילת" והיא ממהרת להשתחל לתוך מושב הנוסע לידי. לאחר שהיא מניחה את תרמילה מאחור היא פונה אלי בחיוך מגשש.

"אני שוש"

"אני ברק" אני מחזיר לה וממשיך בנסיעה. היא מביטה אחורה על האוטו הצמוד של יוסי ושואלת.

"חברים?"

"כן, חברים"

היא צעירה ואולי אפילו צעירה מאד. ששעשרה שבעשרה גג. פניה פיקחיים ועיניה מאירות בברק שחור ושובב. שערה גולש בחוסר אחריות לכל כיוון. היא יפה, אין ספק. אני לוקח סיגריה ומציע לה, היא לוקחת ואני מושיט לה מצית. היא לוקחת את הסגריה מבין שפתי ומדליקה קודם לי ואחר לעצמה. בעדינות נשית היא מושיטה אותה לשפתי ואני מוקסם מן היעילות והיחס שלה.

כך אנו מתגלשים דרומה כמעט בלא שנאמרו מילים בינינו. כל אחד מרוכז בתוך עצמו אבל משום מה הרגשתי שאני לא לבד. כל תנועה שלי זכתה לתשומת לב מצידה. כאילו השתתפה באופן מינימלי במאמץ הנהיגה. היא הדליקה לי סיגריות ואני הבטתי ישר אל תוך עיניה בשעה שהייתה מושיטה אותן אל שפתי. הושיטה לי את בקבוק המים לא לפני שהסירה את הפקק מפיו ואני לגמתי נחת תוך כדי נסיעה. בשלב מסוים הוציאה מגבון נייר לח וניגבה בזהירות את הזיעה ממצחי ואפי ושפתי. כל זאת בתשומת לב לא להסתיר מעיני את הכביש. איזו רגישות נעימה. היא עשתה בשקט שלה יותר מכל מה שמילים היו מועילות.

כך תוך תחושות מעורבות אנחנו מוצאים את עצמנו בשערי אילת. כאן אני עוצר בצד הדרך ונותן ליוסי להוביל בתוך אילת כשאני דואג לספר לו שאבי אשכרא נמצא אצל אשר כריש במסעדה. הוא מוביל ואני מזדחל מאחוריו עד המסעדה של כריש. שם מסתבר שאבי לא נמצא. אשר העיף אותו בגלל שהוא נצמד לו למקרר וכמעט מצליח להוריק אותו מבירות. עוד מוסיף לנו אשר שאבי בדרך לחוף הדקל. כך אנחנו נוסעים לחוף הדקל. שוש בוחרת להיצמד אלי וממשיכה במערכת הייסורים שלי כאילו נשבעה לסבול יחד איתי. בחוף הדקל אין איש ממכרינו. בית הקפה כבר פתוח ואני מתיישב ליד שולחן ומזמין לי ולשוש קפה ועוגות. יוסי הספר מצטרף וכעבור זמן מה מצטרף גם גרשון שהועיל להתעורר. שוש מפנה את תשומת ליבנו למודעות המודבקות על הקירות ועל המעקים. במודעות אלה אנו לומדים שבשעה שמונה בערב תהיה במקום הופעת רגאי של להקת "מקפצי אפריקה". כולם מתלהבים ומחליטים להישאר במקום לראות את ההופעה. אני מרגיש יותר ויותר את החום הכבד וחושב לעצמי, מה אני עושה נגד זה עד שמונה בערב. ככל שעובר הזמן, יותר אני בעד לנסוע ולחפש איזה מקום מוצל ושקט על מנת לישון עד הערב. לאחר שכולם בעד להישאר בבית הקפה, אני קם ונפרד מהם עם הבטחה לחזור אחרי שינה טובה. וכך אני שוב לבד באוטו לכיוון תימנע, שם חשבתי למצוא איזה נישה כדי לישון. משום מה אני אפילו לא שם לב איך עברתי על צומת תימנע ואפילו אצל כושי רימון אני לא עוצר. הייתי כאילו אחוז אמוק לחזור לתל אביב. ואכן בשעות הערב המוקדמות של מוצאי שבת מצאתי את עצמי במבואות תל אביב. אלא שהפעם לא נסעתי לבית השאנטי. הייתי מוטרף מן המחשבה שעוד מי שהוא ישכנע אותי לרדת לאילת. רק עתה גיליתי שבעצם אני לא סובל את אילת וכל הקשר שלי למקום הזה הוא בגלל חברים ובכל פעם שאני מוצא את עצמי באילת אין לי כל מחשבה אלא איך לצאת משם. אכן אפילו נערה צעירה לא הצליחה להרוס את הקללה הרודפת אותי בכל פעם שאני באילת. כך אני נכנס לצריף שלי בתל השומר ונועל את עצמי בפנים. אני מתקלח ארוכות ואחר כך נכנס למיטה בתקווה שכשאתעורר יהיה כל זה, חלום רע שלא היה כלל במציאות. ארבעה ימים שלוש ירידות ועליות לאילת. כל זה כדי לעשות חיים ולחגוג את חג העצמאות. אידיוט שכמוני, אילו רק שמרתי על עצמאותי. ואתם חושבים שחברים זה בילוי!!! הנה איך אני יכול להגיד שאת מה שעוללו לי חברים שום זר לא היה מעולל לי בלי שאני שובר לו את שיניו ומקלקל לו עוד כמה איברים חשובים. אז מי צריך חברים!!! זאת הייתה המחשבה האחרונה לפני שנרדמתי.

habarak: שומר פתאים יה - מאת ברק נגבי

habarak: שומר פתאים יה - מאת ברק נגבי: "שומר פתאים יה'שומר פתאים יה'. נראה כאילו משפט זה נרשם בתורה על מנת לשמש נחמה למי שבא לו להדביק לעצמו את התואר פתי. למען האמת לא כך הוא. אלוה..."

שומר פתאים יה - מאת ברק נגבי

שומר פתאים יה

"שומר פתאים יה". נראה כאילו משפט זה נרשם בתורה על מנת לשמש נחמה למי שבא לו להדביק לעצמו את התואר פתי. למען האמת לא כך הוא. אלוהים כנראה לקח בחשבון את היצרים הרעים של האדם מנעוריו וקבע שאלה שנתפתו למעללי היצרים האלה ואינם אדונים יותר על גורלם והתנהגותם, זכאים להגנה ממנו ואין להם חלק בענייני השכר והעונש כפי שמלמדים אותנו כל מורי הרוח. אתם בודאי שואלים, מי אלה שאינם אדונים לגורלם? התשובה פשוטה... נרקומנים, אלכוהוליסטים, חשישניקים, סתורי מוחין ומחוסרי – השכלה, בית, ובלטה בישראל ובעולם כולו. נעים ונדים אחר רצף החיפוש המתמיד אחר מה שהוא למלא בו את המוח, להיות מסטול ומחוק ככל האפשר. כל שעה של מחשבה בהירה מהוה אצלם שורש למכאוב, סבל ותסכול. מכל מה שראיתי אני במו עיני וחזיתי על בשרי, אלוהים אוהב אותם אהבה עזה ושומר עליהם שמירה רבה. שכן כל יום תחת השמש הם עוברים אירועים וחוויות שדי באחד מהם ומה שעבר ביום אחד, על מנת להרוג במיתה משונה עשרה אנשים מהחברה התקינה לו התנסו כשכאלה ניסיונות.

רק לדוגמא יכול לשמש המקרה של אבי אשכרא שקיבל מהביטוח הלאומי הפרשים בס"ך של 17000 שקל. שמח וטוב לב הלך וקנה מכונית פיאט קטנה במצב מצוין ומיד התייצב בבית השנטי על מנת להראות את הפלא הנוסע הזה. כמובן שכל ההלכאים מיד מתחילים להעלות רעיונות לאן לנסוע כדי לבחון את המכונית. ככה תוך כדי התייעצויות קולניות מתגבשות הדעות לכיוון אילת. אבי אשכרה נראה בהחלט מתלהב ומולו גם כן כבר הלך להכין כמה בקבוקי שתייה לדרך. אבינועם מתיישב באותו ובוחן כל פינה כדי לוודא שאין שדים באותו. ואני יושב בכורסה רחבה בפינת החצר וחושב לעצמי שהשדים היחידים הנמצאים בסביבה תיכף יעלו לאותו ויפתחו דף חדש של סיפור, איך נוסעים ארבעה פתאים לאילת. ואכן, מולו חוזר עם בקבוק וודקה ואבי אשכרא מצטייד עם כמה בירות מצטרף אליהם אלי סבבה ואחר כבוד נסגרות הדלתות והפיאט בנהיגתו של אבי אשכרא פותחת בחריקת צמיגים ונעלמת מעבר לפינה. עד כאן ממראה עיני סיפרתי לכם. מכאן ואילך שמעתי מפי הגיבורים ששרדו את הנסיעה הזו. וכך היה.

כל הדרך היה מצב רוח מרומם וכולם שתו לחיי המכונית ולחיי כל דבר שזז. כי היו המון הרמות לחיים. כמובן שבין לחיים אחד למשנהו גם היו כמה וכמה ג'וינטים וצינגלות כדי לחזק את האפקט. וככה הזמן עובר לו והנה הם כבר במבואות המחסום הצבאי שלפני אילת רבתי. אלה שאבי אשכרא והנלווים אליו אינם יודעים זאת. הם כל כך שקועים בלהרים לחיים ולברך זה את זה ואת כולם, עד כי הדבר האחרון שהיה בדעתם באותו הרגע, הוא המחסום הצבאי שהלך והתקרב אליהם במהירות של כמאה קילומטרים בשעה. לא רק זאת אלא שאותו מחסום היה מורכב מבלוקים גדולים של בטון משוריין כיאה למחסום אמיתי. וכמו שאמרתי הוא מתקרב ואינו עוצר ונכנס באותו פיאט הקטן והחדש של אבי אשכרא. לרגע היה נראה שהכל התפזר להכול חוץ ממחסום הבטון שרק אז עצר על מקומו כאילו מעולם לא זז כלל. המכונית פשוט התפרקה לגלגלים גומיות פחים ומוטות. הכל מפוזר בסביבה ומיד מתחילים להגיע חיילים ומנסים לחפש מי ומה היה באוטו ההרוס. אבי אשכרה נראה מהלך מסביב כאילו לא הוא היה באוטו הזה. לאט לאט מגיע אמבולנס ועוד ניידות משטרה והכל נראה כאילו אף אחד אינו יודע מה הוא עושה שם. סבבה ישב בצד ומסביר לאיש מגן דוד שהוא בסדר ולא קרה לו כלום. אבינועם מנהל ויכוח קולני עם שוטר המנסה לשכנע אותו לשכב ואילו הוא אומר שרק אם יהרגו אותו אולי הוא ישכב, כי כל עוד הוא חי הכל בסדר ואין לשטר מה לדאוג לו. "לך תתפוס גנבים" הוא צועק לו. בתוך כל המהומה הזו מסתבר שהיחיד ששוכב על הרצפה הוא מולו יד ימינו תקועה בתוך חזית מכנסיו כאילו חופן את הביצים שלו. כל המצילים פתאום שמים לב אליו וכולם מסביבו ששים להגיש לו עזרה וסעד. מולו שוכב ואינו עונה לא לשאלות ולא להוראות. רק ידו בתוך מפשעתו, שוכב על צידו ואינו מוציא הגה מפיו.

מיד יש התייעצויות בין השוטרים ומגן דוידים והם מגיעים למסקנה שמולו פגוע קשה באזור הביצים ונתון בשוק. בכוחות משותפים הם מעבירים אותו אל אלונקה כמו שהוא, על צידו וידו בתוך מכנסיו. כך אחר סירנות וצפצופים בליווי ניידות משטרה הוא מובא לבית החולים באילת ומגולגל אל חדר המיון. והוא עדיין לא זז ולא מדבר וידו בתוך מבושיו.

מיד יש התייעצויות בין האחיות והרופא והוא אישית ניגש לטפל במולו מפאת כובד הפגיעה ומקומה הרגיש. ןאז מולו בקול חלש פונה אליו כך,

"דוקטור, אתה יכול בבקשה להוציא את כולם החוצה ולסגור את הוילונות?

הרופא מיד מבין שכאן מדובר באיברים רגישים ואינטימיים ומיד מוציא את כל האחיות ומסוגר את הוילונות היטב. ואז הוא פונה אל מולו. והוא בקול רפה אומר לרופא כך,

דוקטור החיים שלי בידים שלך, נכון?

פחות או יותר. עונה הרופא הנפעם מכובד משימתו שלפניו.

אז תראה. אומר לו מולו. ואז הוא מוציא את היד מן המכנסיים והיא חופנת שקית ניילון של כחצי קילו גרס משובח. מולו מתיישב על שפת האלונקה מביט ברופא הנדהם ומוסיף במתק שפתיים.

אתה יכול להכניס אותי לבית סוהר או לשחרר אותי לחופשי הכל בידים שלך עכשיו. הרופא, מביט בו נדהם ומוחה אגלי זיעה ממצחו. עשה תנועה להסתובב ולפתוח את הוילונות וחזר ופנה אל מולו היושב על האלונקה.

שמע, אתה מעמיד אותי במקום מאד לא נוח.

מולו מביט בו בעיניו הגדולות והכחולות ועונה.

בוא נקרא לזה יום. אני קם והולך ואתה כתוב מה שתרצה בדוחות שלכם וכך יבוא השלום עליך ועלי ואם זה לא מספיק אז אני מוכן גם לגלגל לך ג'וינט קטן לאות הכרת תודה.

והם יושבים להם כך ומעשנים ביחד בנחותה והזמן עובר וכך יוצא מולו מן העניין חופשי ומאושר כשעד היום לא ברור בדיוק האם הרופא רק עישן ג'וינט או גם קיבל קצת גרס לשימוש מאוחר יותר. כך או אחרת ברור דבר אחד ששבוע מאוחר יותר אני עדיין יושב בכורסה שבחצר של בית השנטי ופתאום מעבר לפינת הרחוב מופיעים אבי אשכרה, אבינועם, אלי סבבה וכמובן מולו. הם נראים בריאים ומאושרים לחזור הביתה ומלאי חוויות ורק האוטו לא חזר לעולם להיות אוטו.

ואני שואל אתכם האם זה לא נס כמו שנס צריך להיות או שפשוט אלוהים אחראי על כל מילה שלו. ואם אמר שהוא שומר פתאים, אז בטח שהוא אישית היה שם בעת שהבלוק של הבטון בא במהירות של מאה קמ"ש ופיזר את האוטו ויושביו לכל כיוון. כי אחרת איך זה שהם עימדי כאן על מנת לספר לי את כל זה. אואההה....התעייפתי רק מן המחשבה.

וזו רק דוגמא אחת מרבות שיש לי לספר לכם.

habarak: גבינה מאת ברק נגבי

habarak: גבינה מאת ברק נגבי: "גבינה בכיסאותו היום לא יכול ברק לעשות מאומה. יושב היה מתחת עץ התות ושוקע בהרהורים נוגים. ליבו כבד היה לכן השוטטות במרחבי האין סוף הייתה נמוכ..."

גבינה מאת ברק נגבי

גבינה בכיס

אותו היום לא יכול ברק לעשות מאומה. יושב היה מתחת עץ התות ושוקע בהרהורים נוגים. ליבו כבד היה לכן השוטטות במרחבי האין סוף הייתה נמוכה וצמודה לקרקע. כל כך נמוך עד ששיחי המנטה חבטו בפניו והוא מדיף ריח מנטה על כל סביבותיו. פעם או פעמים התנגש בגזע עץ תפוזים כשפירותיו מתרסקים על ראשו ושוטפים אותו במיץ תפוזים ריחני ודביק. ברק מנסה להגביה מעט ולהימנע מההתחככות בצמחיה, אך הדבר אינו עולה בידו. הוא נישא נמוך בגובה הצמחים ובמהירות הולכת וגוברת. מפאת סערת רגשותיו מתקשה היה להאט את ריחופו. הוא ליקק את שפתיו הנוטפות מיץ תפוזים מעורר בטעם מנטה. חשש נתגנב אל ליבו, שמה יפגוש בריחופו המטורף שיחי ברקן קוצניים. והן ידע שיש כאלה אי שם במרחבי הערבה של שכלו הקודח. כבר קרה פעם שלילית שלחה אותו לרדוף אחרי נעמה ואגרת, ואלה נסו אל מרחבי הרקיע הדרומי, שם נחבל ברק ונשרת בכל חלקי גופו עד זוב דם. הוא חזר אז כולו נוטף דם ונשבע שיותר אינו רודף אחרי בנות טיפוחיה של לילית. צעיר היה אז ברק ולא קיים את נדרו. פעם אחר פעם התפתה ותמיד חזר קרוע ובלוע ושפוף... רוצה היה לשכוח את אלה ולהגביה אל מקומות בטוחים שם ידע את מלוא עוצמתו והדרו. אבל הייתה זו רק משאלה , באותו בוקר קיצי ושוב לא יכול היה לשלוט במעופו ושוב מוצא את עצמו מפחד ונסחף ללא שליטה. למען האמת די היה שיקרא בשמה של הנקבה ההיא  והיא הייתה מובילה ומוציאה אותו אל הרוגע והמנוחה של מזור ורפואה לפצעים אלה הנעלמים בן רגע ממגעה הלוהט של לילית ההיא. אלא שברק העדיף לפנות לימין ולנסות לשלוט ולהאט את המעוף המהיר כמהירות החשמל. לאט בשפתיים צורבות מתערובת של רסק תפוזים וטעם מנטה ודם הנובע מסריטות עמוקות, החל ללחוש את השיר ההוא המיוחד שחיברו המלאכים בעת שהם טועים במעופם.

יהוה

יההו

יוהה

בהישמע אלה הצלילים היוצאים מפיו משתררת הקדושה והשמים מאזינים על כל צבאם.

הויה

הוהי

ההיו

רוח ההיא מתחילה לנשוב ולרחף על פני העולם. היא מתעוררת ועולה מלמטה למעלה. והיא מעמידה עמוד אחד מן העולם למעלה עד המקום שאין הבינה תופסת.

ויהה

וההי

והיה

מרעים ברק בקולו ומסלסל. והרוח מרוממת אותו וחופנת את שירתו ומושכת למעלה...למעלה... ושומעים את המלאכים מרננים אחריו כאילו הד חוזר. בא מלאך אחד שתמיד שומר עליו, ומנגב את פניו במחי יד. אין זכר לעיסת הדם וטעם מרענן של לימונית נותר..והוא ממשיך לשיר..

ההיו

היוה

היהו

אותו מלאך שומר מניחו בכורסה שמתחת ועץ התות והרוח מרפה תוך שהיא סובבת פעם אחת סביב פניו ומנגבת את ההבעה העגמומית ומאירה את פניו בחיוך רפה של נוסע שחזר ממסע מסוכן ורב עלילות. לילית עוברת במרחק ביעף עצבני וכועס מנסה היא להתקרב אך הרוח לוקחת אותה משם והלאה...היא מיללת כמו חתולה מיוחמת אך קולה הולך ורפה עד כי נעלם קליל. שקט מופלא השתרר...תות אחד בשל ניתק את אחיזתו בענף שלו ונפל על ראשו של ברק משמיע תיפוף קל. ברק נזכר בביתנו הריקה. רעב היה ונצרך לעשות משהו לשם השבעת רעבונו, ובכך קווה לפתור את עצמו ממצוקות הגוף. מישהו הביא בערב שקית מלאה פיתות. ברק ניגש לשולחן ובתשומת לב ניגב אותו עם סמרטוט רטוב, מנקה כל אבק ושאריות שעליו. בצעד איטי הביא שקית נוספת ובקבוק שמן זית שהיו לו בצריף. בתשומת לב פרש את תוכן השקית על השולחן. מאי שם הופיעו דודי ואשר ואבי אשכרא. סידרו כסאות מסביב לשולחן ושטפו צלחות. ברק שפך מעט זעתר לצלחת אחת ומעט גרגירי טחינה לאחרת. אחר כך שפך על שתיהן שמן זית והתיישב ליד השולחן. אשר הצטרף כשהוא מצרף ומניח על השולחן ארבעה מנגו גדולים מתפוצצים כמעט בבשלותם הצהובה והמדיפה ריח אופייני רך ומתקתק. כולם מחייכים ויושבים רגע מביטים במזון בדומיה. דינו מגיח מעבר לפינה. רואה את היושבים ומצטרף ואומר...

-ברוך...

כולם מוסיפים אחריו.

-אתה ה' אלהינו שהחינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

דינו עוצם עינים ואומר.

-ברוך אתה ה' אלהינו הנותן לעייף כוח.

ברק מוסיף...

-ברוך אתה ה' אלהינו המוציא לחם מן הארץ.

-בתיאבון. אומר דינו ובוצע פיתה.

הכל פותחים במלאכת אכילה. מזון זה פשוט, אבל רב פעלים. שכן עיקרו שמן וגרגרים. ומה הם גרגרים אם לא שכלים קטנים עטופי מזון טבעי ובריא ומשמר. שכן כל זרע יודע איך לבנות צמח שהוא גדול ממנו בערך עשרת אלפים פעם. והוא יודע לבנות בדיוק רב את הצמח שלו על פרטיו ודקדוקיו ללא חיסור כל שהו. ואכילת זרעים נחשבת למועילה מאד לאדם. שכן הזרעים אינם פוגמים בשכל אבל מועילים לגוף במידה רבה. ומכאן שהם מחזקים את הגוף ואינם גורמים להשמנת השכל ולכבדות המחשבה. להיפך המחשבה נעשית חדה ובהירה ורב ענפית. והחבורה אוכלת ונהנית ...משום שאשר מהמהם תוך שהוא לועס. ברק חושב לעצמו שטוב היה אם קרן הייתה כאן אתם. שומעת את הצחוקים הפרועים מכל שטות הנאמרת בהיסח הדעת ומשום מה הכל מצחיק. מצחיק שברק לא רואה טוב וטובל את הפיתה  במאפרה במקום בצלחת הזעתר... מצחיק שאבי לא יודע להחליט מה קודם ללגום מן הבירה שלו או לטבול פיתה ולאכול. והוא יושב ומביט בנוכחים ואינו זז...מצחיק שדינו שולף פתאום שקית ניילון עם גבינה צהובה ובקנאות עיוורת מוציא מתוכה פרוסת גבינה, מניח אותה על הפיתה ומקפל את הגבינה ומחזירה חזרה לכיסו...זה מצחיק עד להתפקע...מצחיק לראות חבורה של אנשים שמרבית חייהם היתה דאגה אחת על ליבם...מה לאכול...ולמרות שמעולם לא סבלו מרעב ..ואף על פי כן מחזיקים חבילת גבינה בכיס...שמה אם ישימו אותה במקרר... לא יישאר ממנה אלה זער...וזאת כעבור לא יותר משעה...וזאת משום שרבים הרעבים... והמצחיק מכל הוא שהרעבים למדו מן החתולים שבחצר לאכול ולאכול הרבה כל עוד יש... משום שלך ותדע מתי יזדמן המזון בפעם הבאה...וככה צוחקים ...על כל דבר ועל כולם...

אהרון המשורר משמיע גרפס רעשני. כולם מפנים את פניהם אליו, ומביטים בו בסובלנות. הן הוא הנכס הרוחני של החבורה. ואל נכס רוחני לא מתייחסים במלוא חומרת הדין. מכאן שלאהרן המשורר מותר לעולל כל העולה על דעתו, ואין אף אחד שיקום נגדו וזאת משתי סיבות.

          א' משום שהוא משוגע מדופלם ואם משוגעים אין נוהגים בחומרה משום שאין לחזות מה תהיה תגובתו של הנוגע. ואהרן הוא בעל נפש רגישה ונעלב בקלות יתרה. וכשהוא נעלב הוא פותח בדברים ומדבר, ומדבר ללא הפסק וללא לאות עד שהשומעים ממהרים לברוח על נפשם. ואז נעלב המשורר עוד יותר ומתחיל לרדוף אחר קורבנותיו עד בלי גבול. וידוע על אחד מהם שדיבורו של אהרן המשורר הוציאו מכליו עד כדי כך שנטרפה עליו דעתו ונהיה עלים ועוין. ומאחר ונהיה עלים ראה עצמו אהרן המשורר מאויים ואז הניף את ידו ושבר לו בקבוק בירה על ראשו. מאז אותה תקרית אין איש מעורר את חמתו של אהרן המשורר.

          ב' הסיבה השניה היא באמונה הבאה מידיעתו של ברק בענייני קבלה ורוח. וברק מסביר לכולם שבעולם הבא כל אלה שלא חטאו זוכים לכנפיים של מלאך ואיתם הם מרחפים בין העולמות. ואולם כל החבורה ללא יוצא מן הכלל חטאו וחטאו בגדול. מכאן שבעולם הבא עושים להם משפט. ועל כל חטא שחטאו מוציאים להם נוצה אחת. לכן על פי כמות החטאים שחטאו כל אחד מן החבורה סביר שכולם מגיעים לגן עדן כשכנפיהם כירחים לחלוטין. ואם כנפיים מכריחות לא יוכלו לזוז ממקומם. אלא שיש יוצא דופן אחד בחבורה והוא אהרן המשורר. והוא יוצא דופן משום שהוא מטורף לחלוטין, ומטורפים הם יש להם טירוף בטבע ברייתם ולכן הטירוף שלהם אינו מושך דינים של תלישת הנוצות. פטורים הם מאחר ונולדו מטורפי שכל בשל סיבה כל שהיא השמורה עם הקב"ה ואין הם נחשבים לחוטאים. ומכאן שרק לאהרן המשורר יהיו כנפיים בעולם הבא. ולכן כולם מתחנפים אליו פה בעולם הזה כדי שיוכלו ליהנות מטרמפ בעולם הבא. משום שאם אהרן לא ירצה להיענות להם ולקחת אותם טרמפ ממקום למקום יהיו תקועים במקומם דורי דורות ואין מושיע. ומכאן שאהרן עושה גרפסים, ומפטפט ללא בקרת ואף אחד לא קם נגדו...לא זאת אלא שאבי אשכרא אומר לו - לבריאות - גדול ורחב. וכאן אבי אשכרא עושה טעות... משום שאהרון המשורר מעודד מתשומת הלב המיוחסת למעשהו ומיד הוא פונה לאבי אשכרא ופותח בהסבר ארוך ומטיש כדלקמן:

גרפס זה מעמד...

ועליו עומדת כל האשיות

אשיות בעלת בטחון משוחררת ממוסר

משמיעה את דעתה הקולינרית בקולי קולות

זהו השובע במערומיו

מבלי שיד המוסר החברתי נגעה בו

העומק של הגרפס מעיד כאלף עדים

על עומק השכלי של השובע.

שכן רק רפי שכל מניחים יד לפני פיהם

ומשמיעים משהו

שנשמע כמו נוד שהתבלבל ביציאה

גרפס משוחרר

נשמע כמו הצהרת עצמאות

יש בו יחוד מלא ונבדל מצליל הנוד

יש בו הדר של נוכחות בוטחת ומעוררת

משום שנוח מאד להירדם אחרי ארוחה טובה

ואז אתה פוגע בסובבים

שאוהבים תשומת לב

וחרדים חרדה גדולה

מן האפשרות שמתעלמים מהם

ולכן הגרפס הוא אמצעי תקשורת

בעת שהפה עמוס ואינו יכול לפטפט

ולהפגין תשומת לב מנומסת

לגרפס יש צלילים הבאים מן הרוח

עוקפים את מנגנוני הלשון והשפתיים

ורוח שלו מגיעה ישר מקור ההיתוך

של קיומנו הפיזי   הקיבה

שם קורא הפלא ומשם תבוא

זעקת השבר או שביעות הרצון האלהית

אתה מבין....

שואל אהרן המשורר את אבי אשכרא וברור שהשאלה מכוונת לכל היושבים פעורי פה לנוכח התפרצות הדברים השותף ונראה על פניהם של רובם שאינם מבינים דבר ממה שהוא אומר.

מכאן שהשאלה.. - אתה מבין..- היא אתנחתא המאפשרת לכולם לסגור את הפה לרגע ולבלוע בליעה אחת של תדהמה. ומיד זה ממשיך...

החברה צבועה

קשה לה להתמודד עם שביעות הרצון

מגדרת ומגבילה  עצמה

משום צביעותה

אחד עושה גרפס של שביעות רצון

עשרה מקנאים בו

משום שיש להם אולקוס

ועוד עשר מקנאות בגלל הדיאטה

מי נשאר?

זה שאוכל ונהנה ומודיע על כך לכולם

ואם הודעה זו חלשה וחולנית בעצירותה

ועוד מוסיפים יד לפני הפה

נשמעת ההודעה כהזדהות עם

מחלקת תשושי גוף בבית חולים

והחברה מרוצה

הנה עוד אחד מנפגעי הקדמה התרבותית

עוד סכיזופרן קולינרי

מת לאכול וחי לא לאכול

ולך תצא מהמלחמה הזו עם שכל בריא

לכן הגרפס יהיה הצהרה בוטחת

אני בריא...

כל החבורה משמיעים אנחת מחאה המצטרפת לזעקה כמעט. הרי כולם יודעים שאהרן המשורר דפוק בשכלו ללא צל של ספק וללא עוררין. וזאת מאחר ועשרה רופאים שונים חתמו על עשר חוות דעת שונות, שלכולן אותה המסקנה. אהרן המשורר הוא חולה פסיכיאטרי בעל ותק וזכויות מלאות שאין בהן ולו ספק קל שבקלים... אהרן המשורר מופתע מן ההפרעה לרצף מחשבתו נושם כמה פעמים ופותח מחדש. משתדל להתעלם מן ההפרעה על מנת שדעתו לא תתפזר לה ואז איך יוכל להרצות את דעתו המנומקת...לכן הוא מכחכח בגרונו וממשיך...

אתם צודקים וטועים...הוא אומר.

צודקים בכך שאני קצת מוזר לעיתים

וטועים בקשר למקור המוזרות הזו

שכן היא באה לא בגלל ליקוי פיזי חלילה

היא ממקור חיצוני לחלוטין

וכאן חשוב שתדעו

שאני נחטפתי על ידי הגאלאנים

ועשו בי ניסיונות מניסיונות שונים

שאופיים ומהותם ידוע להם בלבד

ומאז אני לא מצליח לשכנע את הרופאים

שאני שפוי לחלוטין

ושהבעיה היא

ששתלו לי מסר לומר אותו לאנושות

אליה יש לי הכבוד להשתייך

ואף בן זונה לא מאמין לי

וזאת עדות נאמנה למצבי המביך

משום שהגאלאנים הבטיחו לי בפירוש

שכאן מחכים לי ולמסר שלי

זה דורי דורות

ומצווה אני לומר אותו לכל מי שנקרה בדרכי

ולמען האמת לעתים אני חושב

שהם עבדו עלי הגאלאנים האלה

עשו ממני בדיחה מהלכת

וזה מרתיח אותי עד כדי חימה וזעם

ואז אני מאבד את העשתונות

וחובט למישהו בפנים

ומיד קופצים כל הדוקטורים האלה ואומרים

אין ספק שזו מניה דפרסיה כמו בספרים

והם מתחילים לתקוע לי זריקות

כאילו שהתחת שלי זה מטווח לאימון מזריקים

ואני צוחק עליהם

משום שאי אפשר לרפא בן אדם בריא

ומכאן שתמיד הם נכשלים במקרה שלי

וזה מתסכל אותם מאד מאד

משום שאחד מהם בלע כדורים והלך לעולמו

שלושה סובלים מצרבות נוראיות בקיבתם

וצרבות אלה בודאי תהפוכנה לאולקוס קורע מעיים

עוד שניים סובלים מסחרחורות הולכות ומחמירות

והם יודעים שהן לא באות בגלל אנמיה

היתר מחזיקים מעמד   בינתיים

אבל גם אני מחזיק מעמד

משום שאני בריא

ועובדה כולכם שומעים את הגרפסים שלי

איך הם נשמעים לכם???

כמו אחד שצריך לתמוך בידיו...

כשהוא הולך?

אבי אשכרא מביט באהרן המשורר ארוכות... אתה באמת נראה לי בריא כמו פיתה טרייה אחרי תנור... רק מסכן זה שאוכל אותה... את הפיתה ...כולם צוחקים וצוחקים...דינו קם לחזור לעבודות הבניין שלו... אשר פשוט נעלם תוך כדי הדברים של אהרן המשורר ואיש לא הבחין כיצד ומתי...ברק ממהר לקום ולהימלט בנבכי הצריף שלו לפני שהוא נותר לבד עם אהרן המשורר...ואז אין לדעת עד מתי תמשיך העלילה המרתקת על הגרפס הבריא...אבי אשכרא אומר לאהרן שלא איכפת לו להקשיב לו ימים ולילות אלא שהוא צמא נורא וצריך ללכת להשיג כסף בשביל לקנות לעצמו כמה בירות...אהרן המשורר בולע את החכה ואומר לאבי אשכרא שהוא יקנה לו בירות... וכך שניהם מתרחקים מבית השנטי לכיוון הקיוסק של קוטלר...השקט חזר לשרור עד הפעם הבאה...וברק חושב לעצמו שזה יום לא רע בהתחשב במכאובים הגורמת לו קרן אור...