יום העצמאות
יש יום עצמאות אחד שקשה לי לשכוח אותו ויתכן עד סוף חיי. הכל החל במחשבה טובה בנחת ורצון עז להיות בבית השאנטי עם כל החברים והחברות במשך ארבעה ימי בטלנות אוכל טוב מדורות והרבה קפה וסיגריות. תוסיפו לזה את הנגינה והשירה ביחד והנה חפלה אחת גדולה וחג עצמאות שמח לכל עם ישראל. מאחר והחג יוצא ביום רביעי וחמישי וגשר של יום שישי והשבת, הרי לכם ארבעה ימים ללא טרדות הפרנסה והחובות שלה. אני נוסע לבקר את הורי ובמעט שכנוע וחלקות הלשון מצליח לארגן לעצמי אוטו לכל החג. כך אני מעביר את ליל יום שלישי בהכנות ותדלוק הרכב ולמחרת, שמח וטוב לב אם המון אופטימיות אני נוסע לבית השאנטי. לאחר לחניתי ויצאתי מהמכונית אני שם לב שהחצר ריקה ועזובה. אני ניגש למאהל ונכנס פנימה. המקום נראה נטוש. על מזרון בפינה אני רואה את אבי אשכרא ישן שנת ישרים. חוץ ממנו לא נמצאת נפש אחרת לא במטבח ולא בחצר הגדולה. ללויס היה אוהל נפרד ולכן ניגשתי לשם וגם שם לא מצאתי איש. עליתי לבנין לבית של דינו ורק בקצה המדרגות לפני דירת הגג מצאתי שער ברזל נעול. במפח נפש ירדתי למטה ונכנסתי למטבח להכין קפה. כולם כנראה התפזרו על פני הארץ לנצל את החופש על מנת לנוע ולנוד על פני מושבות הפריקים בארץ. בעצם אני חושב לעצמי, פריקים וטבע שייכים זה לזה וסביר שארבע ימים הם יותר מדי זמן כדי לסגור אותם בחצר של בית השאנטי. עם ישראל יוצא בהמוניו לטבע לעשות מנגלים ולפריקים יש מספיק אוכל כמעט בכל מקום שיפנו אליו. לכן סביר שנמצא את כולם בדרכים עם הטרמפים לכיוון צפונה או דרומה ורק פריירים נשארים במרכז. כך או אחרת אני בולע את הרוק ומתחיל להשלים עם החצר הריקה ומתיישב לשתות את הקפה לבד. ואני מוכן להישבע לכם בכל היקר לי שאני מצטער שלא שתיתי את אותו הקפה במקום אחר. לא משנה איפה רק לא בבית השאנטי. למה?
כי בדיוק כשאני מעשן לי בנחת והחום של הקפה הוא בדיוק במידה של הנאת הלגימה ממנו, מופיע בחצר לידי אבי אשכרא. מותח את זרועותיו מעל ראשו ומפהק "בוקר טוב". לא שחס וחלילה יש לי משהוא נגד אבי אשכרא, להפך ולהפך. נשמה של בן אדם. מועיל ומעניין ללא צל של ספק כל זה עד השעה ארבע אחרי הצהרים.
למה ארבע אחרי הצהרים?
כי אחרי ארבע כל הארק והבירות שהספיק להלעיט את עצמו מן הבוקר מתחילות לתת את אותותיהן והבן אדם הופך לקוץ בתחת ללא צל של ספק וללא עוררין. הוא מקלל ומחרף ונטפל לכל מה שיש לו רגלים ומושך תשומת לב ואוי לו למי שמנסה להתעלם ממנו. כך או אחרת כרגע הוא מתעורר וסביר שאפשר לשבת איתו בנעימים. ואכן הוא מכין לעצמו קפה ומתיישב לידי.
"אחלה בוקר, מה קורה?"
"לא יודע. אני עונה. איפה כולם?"
"נסעו לחפש את המזל. אנה ערף?"
כך אנחנו יושבים ולוגמים מן הקפה נהנים מן הצהרים של השמש בצל של עץ התות הענק. הכל נראה נטוש ודליל. התנועה הרגילה של רחובות תל אביב כאילו יצאה לחופשה אף היא.
"תאמין לי. פותח אבי אשכרא. שאם לא העצלנות שלי גם אני היית תופס כיוון ונעלם מפה."
להגיד בלב שלם שאני מאמין לאבי אשכרא, יהיה מוגזם מאד. אני לא מאמין לו בשקל, לא בגלל שהוא שקרן או גנב, חס ושלום. אלא בגלל שהוא אלכוהוליסט מכור וממושכן והדבר האחרון שאתה יכול לצפות ממנו זה שיקול ופיכחות לאורך יותר ממספר שעות ביום. כל היתר זה מערכת של יצרים משתוללים חסרי ביקורת ומעצורים. ולמרות זאת אני אוהב אותו בגלל היושר שלו ובשל הנכונות שלו להתחלק בכל מה שיש לו. ואין לא הרבה כי מיד זה הופך לבקבוקי אלכוהול ואם יש גם קצת גרס לגלגל הרי הוא שר ומאושר. תוך שאני חושב את הדברים האלה שם אבי אשכרא לב לאוטו החונה בפינת החצר.
"של מי האוטו הזה, שלך?" הוא שואל.
"כן." אני עונה בתקווה שזה סוף הדיון בנושא הזה. איפה!!!
רק עכשיו מתחיל אבי אשכרא להתעורר באמת.
"בוא ניסע לאילת." הוא אומר וכולו התלהבות בלתי מתפשרת.
"עזוב, מה לי ולאילת? מה נעבד לי שם ששכחתי לקחת?"
שום דבר הוא בשלו וכבר נכנס פנימה למאהל ויוצא משם עם כל רכושו המסתכם בשקית ניילון והוא עומד מעלי ומרצה לי כמה שאנחנו נהנה שם מן החוף והחפלות והדגים והעישונים והכי חשוב, מה הוא אומר? כל הבחורות הכוסיות שם. מי שהוא צריך לדאוג להן, הוא אומר בנימה אבהית.
נו, למען האמת אין לי מה שהוא טוב יותר לעשות ובטח לא בחצר הריקה של בית השאנטי. לכן בחצי פה אני מסכים. מיד הולך אבי אשכרא לארגן מה שהוא לשתות בדרך, ונעלם בנבכי שכונת שבזי לחפש מכולת. אני יושב וממתין וממש מתחיל להתעורר בי יצר הנוודות והרעיון נראה לי יותר ויותר.
כעבור זמן מה, חוזר אבי אשכרא עם ארגז בירות ומכניס אותו לאוטו. יחד עימו מגיע גם יוסי הצל ואנחנו מכניסים כמה שמיכות מאחור ונכנסים למכונית ובשעה טובה יוצאים לדרך. אבי אשכרא יושב לידי ויוסי הצל שרוע מאחור. אני פותח גז לכיוון ירושלים ואבי לוגם מן הבירות. עד מבואות ירושלים הייתה דממה שהופרה בזה שהצהרתי שהטלטולים של האוטו עשו אותי רעב וראוי לחשוב על איזו הפסקה המזרח העיר בשביל חומוס ופול ירושלמי. מיד קופץ אבי אשכרא ואומר שאמא שלו גרה בירושלים ומאד כדאי לנו לעבור אצלה כי היא באמת ובתמים יודעת כל מה שצריך לדעת על אוכל מזרחי טוב וטעים. כך אנחנו מגיעי לנחלאות בירושלים ואבי מכוון אותי בסמטאות עד שאנחנו מגיעים לפני דלת פלדה ואבי אומר שזה הבית. אני מחנה ואנו יורדים מן האוטו כדי להיווכח שאין איש או אישה בבית. מאוכזבים אנו ניצבים על מנת לחזור לאוטו אלא שאבי נזכר שיש לו בסביבה גם סבא ובטח אצלו נוכל למלא את הבטן על חשבון ההיסטוריה המשפחתית של משפחת ברטי. הוא מוביל ברגל כשתי סמטאות ונכנס מבעד לדלת ברזל אל תוך חצר של הסבא שלו. אני ויוסי נותרים בחוץ מפאת הנימוס. כעבור זמן קצר שומעים מתוך הבית צעקות רמות בדואט. קול של זקנה זועק עד השמים שהיא לא מכירה את אבי אשכרא ושיצא מן החצר ואילו קולו של אבי נשמע עונה לה שהיא לא בבית שלה ושזה הבית של סבא שלו. היא צועקת עליו והוא צועק בקול שיכור עליה.
כאן נכנסתי ללחץ. השכנים בטח כבר מתקשרים למשטרה ולך תסביר לשוטרים מי הוא מה ושלא באנו כדי לשדוד את הזקנה או מה שהוא כזה. אני נכנס לחצר ואומר לאבי שלא צריך אוכל ושאני כבר שבע. אני עוד רומז לו שתיכף מגיעה ניידת ועושה איתנו את הסדר של השבוע. אבל אבי בשלו. היא לא תגיד לי שזה הבית שלה, בסך הכל היא החברה של סבא שלי. כאן אני נעשה כל כך עצבני בגלל הסיכוי שנהיה עצורים בגלל ניסיון לשדוד זקנה, כל ישותי מתארגנת ואני פשוט לוקח באלימות את אבי אשכרה על כתפי ורץ איתו מחוץ לחצר ועד המכונית. זה היה כל כך פתאומי ומהר שאבי לא הספיק להרגיש מה בעצם קורא לו. אדי הבירה כבר טשטשו מספיק את חדות תפישתו וכך הוא מוצא את עצמו חגור במושב לידי ויוסי מאחור ואנו בתנועה מירושלים לכיוון יריחו וים המלח. רעב כמו כלב במדבר וצמא ולמרות הכל שמח שהצלחתי לברוח מן ההרפתקה המוזרה בחצר של סבא של אבי אשכרא, אם בכלל לשיכור הזה יש סבא ואם יש האם זה באמת ביתו, את זה אני לעולם לא אדע והאמת היא שאני שמח שניצלתי מן הצורך ללמוד על כך בתחנת משטרה.
וכך אני מתדרדר בכיוון יריחו ים המלח.
אבי אשכרא עוד ממשיך למחות מרות על החטיפה ועל הארוחה שלא הייתה. ולאט לאט מתגבש הרעיון לעשות חניה בעין גדי על מנת למלא את מה שהחסירה מאיתנו ירושלים. הדרך חולפת לה ועימה הזמן שלא ישוב עוד לעולם. השיחה הפכה יותר ויותר למונולוג של אבי אשכרא כשאני מרחף ומרוכז בדרך שמולי. והנה מבואות עין גדי לפני. אני פונה שמאלה לתוך החניה ליד תחנת הדלק ועוצר לא רחוק מהקיוסק של הקיבוצניקים. אני מדליק סגריה שואף עשן בנחת ופותח את הדלת ונשלף החוצה כשיד ימיני מעסה את הישבן שלי שקיבל צורה של כורסה. אני פונה להביט על הכיכר ומול הפנים שלי מתייצב שוטר במדים כשהוא אומר, "אפשר לקבל את הניירות שלך?" אני מביט בו בתדהמה והפנים שלי בטח נראות כמו פלקט של אחד שקיבל פצצת אטום בפנים. בסוף אני מתעשת ומתחיל לשלוף את הארנק שלי כשמהצד מופיע אבי אשכרא שתוך כדי נדנוד שיכורים מכניס את אצבע המראה שלו מתחת לסנטרן של השוטר ומרים אותה כלפי מעלה תוך שהוא מביט בי ואומר. "הוא עושה לך בעיות?" אני מחוויר וידי מתחילות לרעוד. עוד לא ראיתי מי שהוא עושה דבר כזה לשוטר במדים ונשאר כדי להעיד על זה. השוטר מנסה בתנועה עצבנית להוציא את האצבע של אבי אשכרא מתחת לסנטרו. אבי אפילו אינו מביט בו. לבסוף אני מצליח להוציא מפי מן קול שבודאי אינו הקול שלי ואומר לשוטר. "תראה אני מסתבך סתם, הבן אדם שיכור לגמרי" אבל כאן אבי אשכרה מוריד את ידו מן השוטר ובתנועה איטית אבל בטוחה הוא שולף את הזין התימני שלו ומתחיל להשתין על הרגליים של השוטר. אני מרגיש כמו ירד לי הדם לאצבעות של הרגלים. השוטר מנסה לנתר אחורה גדי לברוח מברז הבירה התימני. כל הנשים והילדים, משפחות ונספחיהן בכיכר ההומה, תפסו בהלה ופתחו במנוסה מן הכיכר אל החורש הסמוכה. אבי אשכרא ממשיך להשתין כאילו נפתחו ארובות השמים דרך התימני שלו. השוטר מצליח לסגת לבסוף לטווח בטוח מן המזרקה הרודפת אחריו. אני הולך במרחק מה ממנו ומתחנן שיעזוב אותנו להמשיך בנסיעה כי אבי שיכור לרגל חג העצמאות ופשוט לא שולט בעצמו. בעיני רוחי אני רואה תגבורות של ניידות מגיעות ושלום לחרות ולחג העצמאות. ראיתי את עצמי מאחורי סורגים צורח בקולי קולות, "מה עשיתי, למה זה מגיע לי?" אני נדבק אל השוטר ובתחנונים אני חוזר ומבטיח לקחת משם את המשתנה הזו ולא לעצור לפני הבית שלו בתל אביב. "תעזור לי אדוני, תן לי להמשיך בנסיעה, אתה מפליל אותי סתם בגלל שיכור של יום העצמאות." השוטר מביט ימינה ושמאלה ורואה שכל הקהל בכיכר נעלם בנבכי החורשה והחוף שמאחוריה. אבי אשכרא מועיל סוף סוף לאסוף את התימני לתוך מכנסיו והוא עומד ומביט בשוטר בעוינות בולטת לעין. השוטר מסתובב פתאום ונכנס לניידת שעמדה מאחורי האוטו שלי. נשמע רעש חריקת צמיגים והניידת זינקה ברוורס ובחריקה הוליוודית התיישרה ונעלמה במסך אבק מדבר לכיוון יריחו.
פתאום שקט. כלום. דממה. העולם עצר.
כולי רועד, עדיין נטוע במקומי ומפחד לזוז שמא שרירי רגלי יבגדו בי ואני משתטח מלוא קומתי על הכביש. אני מביט באבי אשכרא במבט של רוצח המגלה שהנרצח קם לתחייה. הוא ניצב כשמרפקו נשען על האוטו ומחייך מאוזן לאוזן.
"ראיתה איך הברחתי את הבן זונה!"
יוסי הצל מוםיע מתוך החורשה ומתקרב לאוטו מחזיק תחת בית שכיו שקית ניילון מקופלת. אני מצליח לצעוד ולהתקרב לאוטו כשפי אינו אחראי למה שיוצא ממנו.
"מה? אתה גנוב? יכולתי לשבת בית סוהר בגללך. אני חושב שאני סובל מהתקפת לב."
אני מתיישב במושב הנהג ומניח לראש לצנוח אחורה על המסעד. האידיוט מתיישב לידי ופותח בהסבר.
"תראה אתה חושב שאני מסטול. אבל האמת היא שאני עושה את כל זה כהצגה בשביל שהשוטר לא ישים לב ליוסי הצל."
"מה אכפת לי מיוסי הצל, אני כמעט מאבד את החרות בגללך!"
"אתה רואה," הוא ממתיק. "יוסי מחזיק קילו גראס והוא מוכר לשוטרים בעבר שלו ובפרצוף הדבילי שלו ואני עושה הצגה כדי שהשוטר לא ישים לב בזמן שהוא נעלם מן האוטו. לא חבל לאבד קילו גראס בגלל דוח תנועה!"
"איזה דוח תנועה? בראש שלך." אני צורח.
"הדוח שמגיע לך בגלל שיוסי הצל פותח את הדלת האחורית, בזמן הנסיעה, בשביל שיהיה לו נוח לשכב ולישון. אתה קולט?"
אני מפלבל בעיני ומנסה להבין.
"אתה אומר שכל ההצגה הזו היא בשביל למשוך תשומת לב כדי לאפשר ליוסי הצל לברוח! בא לי להרוג אותך ואותו. מה אתם הופכים אותי לבלדר סמים! מה לי ולקילו גראס ובכלל מי סובל אתכם! חבורת אידיוטים חסרי בית, "הומלסים" מרודי גורל. כמעט ונאסרתי בגלל שקית גראס ושני סוציופאטים חסרי בינה."
אבי מסתכל בי בהבנה, פותח בקבוק בירה ולוגם ממנו באריכות. אחרי כן הוא תוקע גרפס קולני ושואל.
"שפתח לך בקבוק בירה שתירגע?"
"שייקח אותך ממני ושלא נדע ממך."
ואני מניע את האוטו ויוצא מהחניון לפני שמתחילים אנשים להתקהל מסביבנו. אני פונה דרומה לכיוון אילת ובליבי גמלה ההחלטה לזרוק את אבי אשכרא ואת יוסי הצל ולהימלט מהם כמה שרחוק יותר הרי זה משובח. אני מנווט בדרך תוך כדי חריקת שיניים. כי אבי אשכרא מתנדנד עם כל סיבוב ונופל על מוט ההילוכים וגורם להילוכים נזק וחריקות או מוציא אותם להילוך סרק. אני סובל בשקט ואבי ממשיך לשתות בירה ולהתנדנד עד שהוא נרדם ונופל לגמרי. אני בולם את האוטו בצד הדרך אי שם אחרי בצפון כביש הערבה. אני במקש מיוסי הצל לעזור לי ואנו מעבירים את אבי אשכרא לאחור ויוסי הצל מתיישב לידי ואני ממשיך בנסיעה. ליד כושי רימון אני שוקל לעצור כי אני רעב וצמא כמו כלב במדבר, אבל אני מפחד לעשות חניה שמא אבי אשכרא יתעורר ויבשל לי עוד שערורייה. כך אני ממשיך לכיוון דרום ושוקע במחשבות והדרך עוברת.
והנה אילת לפני. אני נוסע ישר דרך העיר התחתית וממשיך לאורך החוף עד חוף אדי. סוף סוף אני בולם בחניה ליד חוף אדי וניגש להעיר את אבי אשכרא. יוסי הצל נעלם עם בלימת הרכב והיה כצל עובר. אבי מסרב להתעורר ולא משנה כמה אני מתלתל אותו. לאורך החוף פזורים אוהלים וזולות ואני ניגש ושואל על השעה. לבסוף מי שהוא עונה לי עשר ורבע. חושך מסביב ואף אחד אינו מתעניין בי או במכונית עם הנוסע המכובד. אני ניגש אל אבי אשכרא תופש ברגליו ומושך אותו אל מחוץ לאותו. בכעס אני משכיב אותו על החצץ ומתכונן להכניס לאוטו ולהימלט משם כל עוד נפשי בי. פתאום שומעים קול הבא מאחד האוהלים הסמוכים לאוטו.
"ברק, אל תשאיר אותו ככה, איזה אוטו ידרוס אותו בחושך הזה."
היה זה הקול של לויס. ניגשתי לאבי וגררתי אותו עד האוהל וברכתי את לויס לשלום. הוא שאל מה נשמע ואני מיהרתי במילים ספורות להסביר לו לנמאס לי לחיות ושאני חוזר לכיוון העיר לאכול מה שהוא ולמצוא מקום נוח לישון.
כך לקול מחאתו השיכורה של לויס שגם הוא נדף ריח חזק של וודקה זולה, עזבתי את שניהם וברחתי משם בחקיקת צמיגים.
והנה אני נוסע צפונה ואילת מאחורי מזמן והנה אני עוצר אצל כושי רימון ונכנס לסככה. עייף, רעב, מתוסכל ונרגן. רק עתה מתחילים הברגים להשתחרר אצלי ואני מבין כמה קרוב הייתי לתא הכלא. כך או אחרת אני מעמיס שני כריכים של סלמי וקולה ומקנח בכוס קפה חזק. כך אני יושב לי וחושב להעביר את הבוקר אצל כושי רימון כי כבר השעה שתיים וחצי בלילה. מצד שני המקום די הומה כדי לא להיות המקום הנוח ביותר לישון ללא הפרעות והטרדות. כי כבר בעת שאני אוכל את הכריכים ניגש אלי פריק אחד ובאנגלית צחה בסביר לי שחסר לו שקל אחד כדי שגם הוא יקנה כריך להשביע את נפשו ושהוא מבקש אם יש באפשרותי לעזור לו בשקל או אולי גם ביותר. כסף זה לא הבעיה שלי באותו הזמן ולכן אני נותן לו עשרה שקלים שלמים והוא פותח במערכת של תודות והודיות והסברים יד כמה אני בסדר גמור. כל זאת עד שאני נאלץ להעיף אותו ממני כמעט בגסות. בקיצור מעודד מן המזון ונרדף פריקים ורוחותיהם, אני ממשיך צפונה ולא עוצר בשום מקום עד שאני מגיע חזרה לחצר השוממה של בית השאנטי.
אני יורד מן המכונית כאילו הייתי במסע חלל. השעה כמעט אחד עשרה בבקר ואין איש מסביב כדי לחלוק עימו את מסכת ייסורי ומוסרי. לכן אני מחליט לחפש משהוא לאכול ועורך חיפוש במקרר ובארונות של המטבח ולבסוף אני מסדר לעצמי גבינת קוטג', לחם ישן, שתי עגבניות וכוס קפה ומתיישב מתחת לתות ונהנה מן הארוחה ורק כאן אני מחייך פעם ראשונה על כל מה שעבר עלי ביממה שעברה. וכמה שאני חושב על זה, כך החיוך הופך לצחוק רם ומתגלגל ואני צוחק ומקלל בו זמנית את אבי אשכרא וכל מה שבא איתו ביחד. ומצד שני הלך ליבי ונתמלא אהבה עזה לאיש השיכור הזה שבסך הכל אין לו כלום לעצמו. הכל הוא מחלק עם כולם ותמיד דואג לכולם. הוא עצמו שוה את הבירה והעישונים שעברו דרך מוחו האוהב. כי במחשבה כזו קל לראות שכל הבלהה שהעביר אותי לא הייתה אלא מתוך דאגה ורצון למנוע תלאות גרועות יותר. ואני פשוט זרקתי אותו בחוף ונעלמתי. כך אני מסיים לאכול ומוצא את עצמי מתכרבל בשמיכה על המזרן בתוך המאהל ומתנדנד בין השינה לבין החרטה שעזבתי חבר זרוק באילת. והנה הגיע הרגע המתוק שהשינה מתחילה להשתלט על ההכרה ואני ממצמץ בשפתיים במתיקות והערפל תופס מקום הולך וגדל מתודעתי.
פתאום אני שומע קול נשי ומתוק מעלי.
"מי זה כאן? אבי זה אתה?"
אני מתעורר בשניה ומתיישב בבעתה. אירית, אשתו של אבי אשכרא. היא רואה אותי ותוך התנצלות היא שואלת.
"ברק, איפה אבי?"
משהוא נעצר לי בגרון. יצאו לי כמה קולות מוזרים תוך כדי ניסיון להסביר.
"הוא באילת. כל הדרך השתכר ועשה לי את החושך כמעט עצרו אותנו. בסוף השארתי אותו באילת וברחתי חזרה לכאן."
היא מביטה בי במבט רוגע ורך ואומרת.
"אבל אין לו כסך. איך השארתה אותו בלי כלום!"
"לא לא," ניסיתי להתגונן. "נשארו לו כמה בירות מהנסיעה."
והבנתי שאני מדבר שטויות. משהוא נורא השתלט עלי ודחף אותי לקום ולעלות לאוטו ולחזור כל הדרך חזרה לאילת. עצרתי שוב אצל כושי רימון ואכלתי ארוחה דשנה ושוב קפה ועוד קפה והמשכתי לנהוג כאטומאט ולא ראיתי כלום אני רק יודע שבסביבות השעה ארבע בבוקר אני שוב באילת בחוף אדי מול האוהל של לויס. מצפוני לא הניח לי להשתהות אפילו רגע. קולה הזך של אירית רדף אותי כל השעות האלה. "אבל אין לו כסף, איך השארתה אותו בלי כלום!"
אני יורד מהמכונית וניגש לאוהל של לויס ולא מאמין למראה עיני. צריך להבין שהאוהל נמצא במורד קטן ליד החוף והמרחק בין האוהל לים הוא בדיוק כגובה אדם ממוצע. ומה אני רואה! לויס שרוע על החוף, ראשו בפתח האוהל וגופו מחוץ לאוהל על החוף. והגאות של הים עלתה עד פתח האוהל כך שכל גופו של לויס מונח במים הגואים וראשו נמצא בדיוק מחוץ למים כשגלים קטנים משחקים בשערות זקנו רגע לפני שהם צוברים עוד קצת גובה ונכנסים אל פיו הפעור לרווחה. ריח חריף של אלכוהול נדף מפיו והתלתולים שתלתלתי אותו אל מחוץ לסכנת הגיאות לא השפיעו על שנת השיכורים שלו. במבט חטוף הבנתי שאבי אשכרא נעלם מן המקום ואיננו. הייתי עייף ורצוץ מן הנסיעות והשתרעתי בחלק האחורי של המכונית ונרדמתי כאילו הכו בי בפטיש.
מבעד לערפל החושים המוחלט נדמה היה לי שזה עתה נרדמתי ומי שהוא קורא בשמי הוציא אותי חזרה אל עולם המציאות. לויס עמד מחוץ למכונית וכמעט צעק עלי את שמי. הבטתי בו המום ורגע ארוך לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. ואז פתאום התעוררתי.
"מה קורה לך, רבע שעה אני צועק." אומר לויס בהתרגשות.
לאט לאט אני מתעשת ושואל אם יש כוס קפה או איזה בוץ אחר בשביל לפתוח את העינים.
"יש עליך כסף?" שואל לויס.
"יש הכל רק העינים לא נפתחות." אני עונה ועוקב אחריו לקיוסק הקרוב. אנחנו מתיישבים ולויס מדדה על הפרוטזות שלו ומביא כוס קפה מהביל ובקבוק בירה לעצמו. אני שולף שטר ומניח לו לטפל בתשלום. המפץ מולי והמים כל כך כחולים. מתרחצים פזורים לפני הקיוסק של אדי ואני מרגיש שאני מחזיר לעצמי את רוחי ומתחיל לחשוב נקי. כל רגע עובר טוסיק אחר עם חוט יוצא ממנו ונכנס לי ישר בעיניים. קשה להתעלם מהיופי הצעיר הזה המסתובב לו חשוף כאילו לנקר עין ולב. למרות זאת אני הרבה יותר מעודד ואופטימי. לויס מגיע ומתיישב לידי ושנינו בוהים לרגע לכיוון הים.
"מה עם אבי אשכרא?" אני שואל כאילו דרך אגב.
"הוא נרדם על ידי באוהל ובבקר לא מצאתי אותו."
אנחנו ממשיכים ללגום ולבהות בבחורות ובים. כך אני מבלה כשעה עם לויס ולבסוף אני קם ואומר לו שאני נוסע לחפש אותו בחופים. לויס מוחה ואומר.
"מה אתה צריך את אשכרא, שב בשקט הוא בטח יגיע אם הוא באילת."
אני מסביר לו שאני מודאג מן האופן בו זרקתי אותו חסר פרוטה על החוף ונעלמתי. אני מבטיח לו לחזור ומשאיר לו מאה שקל כדי להתענג בינתיים על בירות כאוות נפשו. הוא מודה לי ואני נעלם לחופים הצפוניים יותר לחפש את אבי אשכרא. בחוף הדקל אני פוגש את עופר מונגול ושואל אותו אם ראה את אבי אשכרא? הוא מניד בראשו לחיוב ומוסיף.
"הוא הציל אותי. הביא לי ארוחת בוקר אחרי שלא אכלתי מאתמול בבקר."
"איפה הוא מאכיל אותך?"
"אצל כריש במסעדה."
פתאום נזכרתי בכריש. אשר כריש הוא בעל מסעדה עלובה בטיילת של אילת ואבי אשכרא הוא חבר טוב שלו עד כדי כך שכל מי שהוא חבר של אבי אוכל אצל כריש גם הוא בחינם על חשבון בעל הבית הנדיב. כך ירדה אבן מליבי כי ידעתי שאם אבי אצל כריש אז הוא מסודר ואין מה לדאוג לו. וכך אני מוצא את עצמי באמצע אילת שואל את עצמי למה אני צריך את החום הכבד ומה לי ולאילת בכלל! ולא הייתי צריך הרבה מחשבה ואני פותח בדהרה לכיוון צפון. וכך אני שומע מוסיקה ועוברים הקילומטרים ואני מוצא את עצמי בפעם השלישית בבית השאנטי הריק בשעות הערב של יום השלישי של חופשת יום העצמאות. עייף ורצוץ אני מתיישב בכבדות בכורסה שתחת עץ התות ולוקח את הזמן כדי להירגע מן הנסיעה הרצופה. ראשי מזמזם כמו כוורת דבורים.
כך אני יושב בכורסה עוד זמן רב ובוהה בחלל האפור של מן תערובת של המציאות וענן החלל הפנימי של דמיוני. אני לא מצליח להיאחז במחשבה כל שהיא. הכל נראה כערבוביה של תנועה ללא יעד וללא פשר פתאום נזכרתי בכתוב, "תוהו ובוהו". כשה לי להגדיר האם אני אוהב את המצב הזה או סובל ממנו. אפטיה חושית מוחלטת עם הבזקי בינה קצרים. ושוב באה המחשבה "הבזקי הבינה הם האחיזה בעולם הזה. בלעדיהם משתחררים חבלי הקשר של הנפש והיא חופשיה מחבלי העולם הזה, לטוב ולרע." כי בעולם הבא אין "טוב ורע" אלה הם העוגן המחזיק את הנפש עגונה בתוך ההגיון המבדיל בין טוב לרע. בית סוהר רוחני שכל מטרתו ליצר מושגים ועוד מושגים. שמות של כל מה שנקרה בדרכה של הנפש בעולם החומר.
פתאום, מבעד לענן לבושו וערפל חתולתו, אני רואה פרצוף מביט בי וכמעט גוהר עלי. ההגיון שב אלי בין רגע ואני מזהה את הפנים של יוסי הספר.
"ברק זה אתה? חושך כאן מתחת לעץ ואני מתפלא מי זה בכורסה!"
"עזוב אותי יוסי, אני אחרי נסיעה מאילת ובקושי יש לי כוח לדבר."
"מה הייתה באילת!!!"
"כן. פעם שניה בתוך החג הזה בגלל אבי אשכרא."
"מה, אבי אשכרא באילת???"
"כן."
"מה אתה אומר!!! בוא ניסע לשם!" הוא צועק כמעט בהתלהבות של ילד שרוצה צעצוע חדש.
"סע... שתהיה דרכך סוגה בשושנים."
"לא לא. אני מפחד לנסוע לבד עם הטרנטה שלי. בבקשה בוא ניסע, תראה איזה כיף יהיה!"
בשלב הזה אני ערני לחלוטין כמו חיה שהריחה את הטורף האורב לה. אני מתרומם מן הכורסה ומביט באיום ברור על יוסי הספר.
"שמע, אני נסעתי וחזרתי פעמיים לאילת וממנה. הכל בגלל השיכור הזה שאני אוהב ושונא לחילופין עד שאין לי מושג מי אני מרוב בלבול בין השנים. אני עייף מחוסר שינה וטלטולי הדרך ורעב באמת ובתמים. כל זה עושה אותי חלשלוש ועצבני. תלך ממני. סע. ושלא נראה אותך ואת החבר שלך."
יוסי מאזין לנאום שלי וכאילו אינו מושפע כלל ולהיפך, נראה כאילו התלהבותו עוד גודלת ומרקיעה.
"אז בוא!!!" הוא מטיף לי. "עוד מאמץ קטן ואנחנו באילת ושם אני אדאג לך למזון ולמנוחה כמה שאתה יכול לנוח ולטרוף. בבקשה על תעזוב אותי לנסוע לבד ולמות בדרך לאילת מרוב פחד שהאוטו יתקע." הוא מתחנן כל כך יפה.
"שמע אני אירדם בדרך, אתה לא מבין!!"
"אם תרצה אני מוכן לנוח בכל מקום שתרצה. העיקר שאנחנו בדרך, בבקשה בוא."
אני רואה שלא אפטר מן הנודניק הזה והוא ישב לי על המוח כל החג ועוד יכאיב למצפוני שבגללי הוא סובל והחג שלו עצוב ובודד בחצר הנטושה של בית השאנטי. בכבדות מה אני צועד לאוטו ומסתובב סביבו כאילו בודק ואומד את כשירותו למסע. יוסי מביט בי וצוהל.
"יופי, אתה ממש מלאך. בוא כנס ונוסעים!"
באי רצון בולט אני נכנס למכונית מניע ומתחיל להוביל חזרה לאילת. רק אז אני מבחין ברגע האחרון שבמושב הנוסעים ליד יוסי הספר יושב כל אותו הזמן גרשון המסטול. במבט בוחן דרך המראה שלי הוא נראה ישן שנת ישרים בישיבה שחגורת הבטיחות היא שמחזיקה אותו וראשו תלוי הצידה ופיו פעור לרווחה.
אני ממשיך לנווט דרומה ויוסי הספר נסחב אחרי וכך אנחנו שוב במבואות עין גדי. אני עוצר בחניה משום שאני מרגיש שעוד רגע אני בולע את עצמי מרוב רעב. יוסי יורד מהאוטו וניגש לקיוסק לקנות כריכים וקפה. גרשון עדיין נעול בתוך חגורת הבטיחות ממשיך בשנת המסטולים שלו. כך אנחנו יושבים ושוברים את הרעב ומקנחים בכוס פלסטיק מלאה קפה שחור. הכיכר מלאה מטיילים ורכביהם. על איי התנועה הקימו מטיילים שלא מצאו מקום אחר, את אוהליהם והם יושבים בפתחם עסוקים במיני טרחות סביב תענוגות המנגל. ילדים מתרוצצים, מצווחים בקולי קולות ומתערבבים בין המכוניות והאוהלים. נשים עם ישבנים ענקיים מכוסים בעירבון מוגבל בחתיכות בד קטנות, הבד בקושי מכסה את ערוותן לעיתים מותיר את השפתיים השמנים מחוץ לכיסוי. מסתובבות הלוך וחזור אחוזות חשיבות הטרחה הבלתי מתפשרת של אימהותן. גברים מונחים בתוך כיסאות פלסטיק מפאר התוצרת המצויה בשווקים. כרסיהם מנופחות חשיבות עצמית, פחית בירה ביד והבעה סתמית ומשועממת על פניהם. ארבעים רמקולים משמיעים ארבעים שירי דכאון מזרחיים בשני לשונות לפחות, בערבוביה מחרישת אוזניים. עשן מסתלסל לו מעל כל זה ומסריח את כולם בריח בשר צלוי ללא הפסקה או מנוס מכך. וכל זה נקרא "חוגגים".
אני יושב ומביט בכל זה כאילו מבעד לזכוכית מגדלת העשויה מגועל נפש. פתאום אני מתרומם, נכנס למכונית ומניע ויוצא מן המחזה המסריח הזה לאוויר הפתוח של כביש ים המלח. אני רואה את יוסי הספר מתנהל אחרי ופתאום הכל אופטימי יותר.
טרמפיסטית מנפנפת לי בצומת מעלה כביש ערד. אני עוצר והיא מביטה בי בשאלה. אני אומר "אילת" והיא ממהרת להשתחל לתוך מושב הנוסע לידי. לאחר שהיא מניחה את תרמילה מאחור היא פונה אלי בחיוך מגשש.
"אני שוש"
"אני ברק" אני מחזיר לה וממשיך בנסיעה. היא מביטה אחורה על האוטו הצמוד של יוסי ושואלת.
"חברים?"
"כן, חברים"
היא צעירה ואולי אפילו צעירה מאד. ששעשרה שבעשרה גג. פניה פיקחיים ועיניה מאירות בברק שחור ושובב. שערה גולש בחוסר אחריות לכל כיוון. היא יפה, אין ספק. אני לוקח סיגריה ומציע לה, היא לוקחת ואני מושיט לה מצית. היא לוקחת את הסגריה מבין שפתי ומדליקה קודם לי ואחר לעצמה. בעדינות נשית היא מושיטה אותה לשפתי ואני מוקסם מן היעילות והיחס שלה.
כך אנו מתגלשים דרומה כמעט בלא שנאמרו מילים בינינו. כל אחד מרוכז בתוך עצמו אבל משום מה הרגשתי שאני לא לבד. כל תנועה שלי זכתה לתשומת לב מצידה. כאילו השתתפה באופן מינימלי במאמץ הנהיגה. היא הדליקה לי סיגריות ואני הבטתי ישר אל תוך עיניה בשעה שהייתה מושיטה אותן אל שפתי. הושיטה לי את בקבוק המים לא לפני שהסירה את הפקק מפיו ואני לגמתי נחת תוך כדי נסיעה. בשלב מסוים הוציאה מגבון נייר לח וניגבה בזהירות את הזיעה ממצחי ואפי ושפתי. כל זאת בתשומת לב לא להסתיר מעיני את הכביש. איזו רגישות נעימה. היא עשתה בשקט שלה יותר מכל מה שמילים היו מועילות.
כך תוך תחושות מעורבות אנחנו מוצאים את עצמנו בשערי אילת. כאן אני עוצר בצד הדרך ונותן ליוסי להוביל בתוך אילת כשאני דואג לספר לו שאבי אשכרא נמצא אצל אשר כריש במסעדה. הוא מוביל ואני מזדחל מאחוריו עד המסעדה של כריש. שם מסתבר שאבי לא נמצא. אשר העיף אותו בגלל שהוא נצמד לו למקרר וכמעט מצליח להוריק אותו מבירות. עוד מוסיף לנו אשר שאבי בדרך לחוף הדקל. כך אנחנו נוסעים לחוף הדקל. שוש בוחרת להיצמד אלי וממשיכה במערכת הייסורים שלי כאילו נשבעה לסבול יחד איתי. בחוף הדקל אין איש ממכרינו. בית הקפה כבר פתוח ואני מתיישב ליד שולחן ומזמין לי ולשוש קפה ועוגות. יוסי הספר מצטרף וכעבור זמן מה מצטרף גם גרשון שהועיל להתעורר. שוש מפנה את תשומת ליבנו למודעות המודבקות על הקירות ועל המעקים. במודעות אלה אנו לומדים שבשעה שמונה בערב תהיה במקום הופעת רגאי של להקת "מקפצי אפריקה". כולם מתלהבים ומחליטים להישאר במקום לראות את ההופעה. אני מרגיש יותר ויותר את החום הכבד וחושב לעצמי, מה אני עושה נגד זה עד שמונה בערב. ככל שעובר הזמן, יותר אני בעד לנסוע ולחפש איזה מקום מוצל ושקט על מנת לישון עד הערב. לאחר שכולם בעד להישאר בבית הקפה, אני קם ונפרד מהם עם הבטחה לחזור אחרי שינה טובה. וכך אני שוב לבד באוטו לכיוון תימנע, שם חשבתי למצוא איזה נישה כדי לישון. משום מה אני אפילו לא שם לב איך עברתי על צומת תימנע ואפילו אצל כושי רימון אני לא עוצר. הייתי כאילו אחוז אמוק לחזור לתל אביב. ואכן בשעות הערב המוקדמות של מוצאי שבת מצאתי את עצמי במבואות תל אביב. אלא שהפעם לא נסעתי לבית השאנטי. הייתי מוטרף מן המחשבה שעוד מי שהוא ישכנע אותי לרדת לאילת. רק עתה גיליתי שבעצם אני לא סובל את אילת וכל הקשר שלי למקום הזה הוא בגלל חברים ובכל פעם שאני מוצא את עצמי באילת אין לי כל מחשבה אלא איך לצאת משם. אכן אפילו נערה צעירה לא הצליחה להרוס את הקללה הרודפת אותי בכל פעם שאני באילת. כך אני נכנס לצריף שלי בתל השומר ונועל את עצמי בפנים. אני מתקלח ארוכות ואחר כך נכנס למיטה בתקווה שכשאתעורר יהיה כל זה, חלום רע שלא היה כלל במציאות. ארבעה ימים שלוש ירידות ועליות לאילת. כל זה כדי לעשות חיים ולחגוג את חג העצמאות. אידיוט שכמוני, אילו רק שמרתי על עצמאותי. ואתם חושבים שחברים זה בילוי!!! הנה איך אני יכול להגיד שאת מה שעוללו לי חברים שום זר לא היה מעולל לי בלי שאני שובר לו את שיניו ומקלקל לו עוד כמה איברים חשובים. אז מי צריך חברים!!! זאת הייתה המחשבה האחרונה לפני שנרדמתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה