חלוקי הנחל – ברק נגבי

חלוקי הנחל – ברק נגבי

בוקר מראה פנים יפות ומחייכות לכל מי שטורח להתעורר ויש לו הזמן למתוח את גופו ולהתבונן סביב. האור מסנוור את העיניים בתחילה ואחר כך מתרגלים ורואים שהעולם לא נח בינתיים. תמיד יש מי שאינו ישן וטורח ועמל ונראה כאילו כולם עובדים ורק הוא ישן. הכל נע ים וזעים כאילו יש אסור מפורש לעמוד במקומך ולחלום. יש בצבור שם רע לחולמים. הם נחשבים מנותקים ויש כאלה שמאשימים אותם בטפילות. בכלל להתעורר בבקר מתי שבא לך, נחשב להרגל הגובל בבטלנות. המחשבה אינה נחשבת לעבודה ולכן בעלי המחשבה זוכים לגנאי ולעיתים זוכים להשפלה ממש. וברק עיקר עבודתו היא הפנאי והמחשבה. ההגות מתפתחת רק מתוך פנאי ומשחקי מחשבה ומשתכללים עם הזמן עד שהם יוצרים מכונת חשיבה וניתוח ממוקדת ומדייקת. וכך ברק ניצב בחצר מביט בשמים באריכות ואחר פונה להכין קפה חריף של בוקר. תוך זמן קצר נשמע בצריף צרצור רתיחה של קפה מהביל שריחו מעלה על פניו של ברק עווית של להיטות. הוא מוזג את הקפה ומתיישב בחוץ מתחת לסככה שבחצר. לוגם לגימה אחת וממצמץ בשפתיים ועוצם את עיניו בהנאה. הוא פותח עין אחת ומביט בדרך שמולו. קרן אור יוצאת מן הדלת של בית השנטי וצועדת בחפזון מה שקועה בשרעפיה ואינה מביטה סביבה. הליכתה רעננה ונראה שהיא יודעת בדיוק לאן היא הולכת. מין נחישות קורנת ממנה כאילו מקור האור הוא הבית ממנו יצאה ומשם תלך בקו ישר ובביטחון הולך ומתרחק אל הידוע רק לה. אי אפשר שלא לשים לב לגזרתה החטובה ובעלת הקווים העדינים  עד כי נראה כאילו היא מהלכת, אבל לא על האדמה אלא כמה סנטימטר מעליה. היא חולפת על ברק הלוגם בשקיקה מן הקפה ומתבונן בה מהורהר. לבו פועם בחזקה ומבטו מהופנט. שדיה הרעננות מקפצות קלות לפי קצב הליכתה. ברק קורא לה והיא עוצרת כאילו הכישה נחש. מביטה בברק שותקת. ברק מתעשת ואומר לה שיש לו משהו לתת לה. היא נדה בראשה ועומדת על מקומה. ברק ניגש אליה ומושיט לה בידו השמאלית את האבנים הטובות שנותרו שם מהרפקאתו הלילית. היא מושיטה יד וברק מניח את האבנים בידה. היא בוחנת אותם קצרות ואומרת שהיא לא אוספת חלוקי נחל. ברק מביט בפניה הנעימות שיש בהן רכות מלאכית. אלה לא חלוקי נחל הוא אומר לה. והיא אומרת טוב, אבל אלה גם לא יהלומים. ואז היא מפילה אותם לארץ ובתנועה החלטית אומרת להתראות וממשיכה בדרכה. ברק מביט ארוכות אחר דמותה המתרחקת. ישבנה מעכס משהו וכתפיה מתוחות לאחור שיערה מתבדר קלות. רוצה היה לרוץ אחריה. לחבקה מאחור ולעוף בהחלטיותה המתקדמת ישר לפנים. מבטו באבנים הנוצצות על הארץ ואחר שוב אחריה. רוצה היה לצעוק לה שהם משם מן המקום ההוא שאליו מעטים רק נכנסים. אבל מיד הבין שעבורה היו אלה סתם חלוקי נחל חסרי משמעות. ברק אסף את האבנים והתיישב חזרה במקומו. ככה זה... העולם אינו רגיל לראות את היקר החבוי בפנים, אנשים רואים רק מה שמבחוץ. רגש עמוק של החמצה מתגנב אל ליבו. קרן כבר לא הייתה בטווח ראייתו. ורק אז אהב אותה וליטף אותה ולחש באוזנה...האבנים האלה פשוטות מבחוץ ויוקדות מבפנים. ואם תשימי אותם ליד עיניך תראי את כל המראות הבאים ונשמותיהם של הבריות...תוכלי לראות את הלוח של ליבם של כל מי שתחפצי להציץ לשם ולדעת את מחשבותיהם....אם תביטי היטב תרכלי לראות את השדים ואת המלאכים בברור רב...

אבל איש לא שמע את ברק. הוא לוגם מן הקפה ועיניו לחות מהתרגשות. רוצה היה להתחבר אליה ולהיות אחד שהוא אחת. חיבור זה נראה לו תומן בחובו את כל מה שהוא מאמין בו וכל מה שהוא מרגיש ורוצה מן העולם הזה. אבל קרן אור נוסעת ישר ומתרחקת מכל מה שקרוב אליה. ומכאן שברק ידע  שמסלולה אינו כולל אותו או את אף אחד ולו רק מפאת שקרן אור תמיד נפרדת ואף פעם אינה מתחברת. יש רק דרך אחת להסית את קרן ממסלולה המתרחק, לשבור אותה. יש בדולח אחד במחשבה ההיא העליונה ששובר קרן אור ומסיט אותה. ואותם חדרי בדולח הם נסתרים וצריך לפתות קרן אור בכדי שתבוא אל מקומות אלה שם היא נשברת ופונה לכיוון אחר. אבל, גם אז אין הדבר מבטיח שהיא פונה ונשארת ביחד לזמן רב. ההשתברות נעשתה ומשם והלאה היא נוסעת שוב בקו ישר... לאן... לא ברור. קרן אור מטבע בריאתה פוחדת לטעות ולאבד את כיוונה.... נדמה לה שרק בקו ישר מונח האושר...והרגש אין לו זמן לצאת ממנה ולהראות ולדבוק במישהו. כי אין לה זמן של עצירה. רק הילוך בקו ישר ומתרחק. על מה היא חושבת תוך כדי הליכתה הישרה...האם יש מישהו בו היא נוגעת לאורך זמן...נשארת במסלול משותף... אוהבת להתעקל טיפה כדי להישאר צמודה...להתחבק ולדעת שזו שלימות ...ואז לזוע ימינה ושמאלה...כמו מחול נצחי של שתי נשמות שלא איכפת להן הכיוון אלא המשמעות של המחול הסוחף ומתווה דרך משלו...משותפת ומפתיעה לעיתים...

ברק היה רוצה לספר לקרן... שהיא חמה והולכת ומתקררת..רוצה היה לחמם אותה ולהרחיקה ממקומות אלה המקררים ואם לא נזהרים בהם אפילו מקפיאים את הרגש עד שנותרת רק אימה...אימה ישרה וסוחפת לעומקים רחוקים של חלל אין סופי ומקפיא בקור שלו...חייב אדם לשמור על מסלול מתעקל מעט בכדי לא להיזרק בקו ישר אל היקום בו לא תופסים יותר חום...רק צינה רגשית הולכת ומעמיקה וכובשת כל רטט חם...

ברק הוא אמן התנועה הישרה שיש בה סטיות מפתיעות ומתעקלות עד כי ראשית כיוון ההליכה אין לו שום קשר עם אחרית המקום בו הוא נמצא...זה מפתיעה אפילו את השדים...משום שברק הוא בלתי צפוי ובדרך כלל רב כיווני בעת ובעונה אחת....זה מוליך שולל את הטפילים...וכך הוא נשאר נקי... אין השדים יכולים לאחוז בו...ברק  מוצאו מן הסערה... ומכאן שדרכו היא תמיד אל החום אל האדמה... בסערה מולדתו של הברק וממנה שולט בכל כיוון שיבוא על דעתו...ומן הסערה דיבר אלוהים אל איוב כפי שכתוב...(ויען אלהים את איוב מן הסערה וגו'.)  אין סערה אין ברק ...

והיא הלכה לה. נעלמת בתוך מבוכי טרדות יומה...על מי היא חולמת בלילה בין סדיניה הנקיים ללא רבב...האם יש מי שמקמט לה את הסדינים ומשאיר כתמים של זיעת התרגשות עילאית המחוללת סערה של יצרים נקיים המתפרצים בהבזקים מתפתלים של ברק התשוקה...אדם, מכוח היותו אדם צריך לחטוא, בכדי שיהיה לו מה לכבס ולטהר...האם היא חוטאה לפעמים אי שם בנבכי עצמאותה המוחלטת...האם היא מעיזה ללטף את עצמה עד המקום שעצמה אינה מספיקה יותר וצריכה היא אותו...

ברק לגם מן הקפה לגימה ארוכה...מביט בפיזור הדעת בעוברים ושבים. לבו חמוץ משום מה. שיר דיכאון מזרחי מתנגן מאחד החלונות של הכנים, בקולי קולות. מה הם חושבים להם... שהקול המוגבר של הדיכאון הזה יחליש את הדיכאון הפנימי של השומע. יהפוך אותו לבלתי מורגש!!! יחי הדיכאון! יש בו משהו מטהר ומכון. הקפה מר, המחשבות מרות, החיים מרים. איזו שלמות של מרירות מתלהבת. יש לך רושם שכולם אוהבים ועורגים לחמימות של רגש מתפרץ של שותפות משלימה וסוחפת. אלא שכל אחד אוהב מישהו כל כך פנטסטי עד כי לעולם אינו בהישג ובנמצא. ומכאן דומה הדבר למחול של אוהבים שבו כל אחד אוהב את מי שאיננו בהישג ידיו וליבו. חוסר סיפוק חולני, הסוחף למרדף בלתי נלאה אחר פנטסיה שלעולם אינה  יכולה להתממש. כי שני קוים מגבילים של תשוקה לעולם לא יפגשו...

צריך להרוס את המקבילים בעולם...אסור שיהיה שום דבר מקביל לשום דבר. שהכל יהיה בעל עצמות מוחלטת ללא הקבלה לכל דבר שהוא...צריך להרוס את כל הרחובות המקבילים.... כך יגבר הסיכוי למפגשים... לא יהיו עוד בעלי תנועה עצמאית ומתבודדת...

ברק לוגם עוד לגימה מהקפה...ממולל בידו את האבנים הטובות...ויודע שחיוך אחד שלה יהפוך את כל מצב רוחו על פיו...והיא אינה נוטה לחייך בקלות...אבל די גם בפני המלאך שלה בכדי לשנות את דעתו של ברק על כל עניין שהו...ולעיתי...כמו עכשיו די גם בזיכרון של דמותה המעורפלת בכדי לשנות ולחדש את הלך רוחו מקצה תחתון לקצה עליון...מיום שפגש אותה לראשונה היתה תמיד, הסיבה לדברים וכנראה לעולם לא תהיה ממש של דברים...אולי משום שאינה יודעת לקחת חלוקי נחל ולהפוך אותם לאבנים יקרות מפז...