במונית מגיעים - סיפור מאת ברק נגבי

במונית מגיעים

סיפור מאת ברק נגבי

לעיתים העולם יותר מסובך למרות מאמצינו לעשותו פשוט, אוהב, ורך.

אתמול נסעתי נסיעה במונית מתל אביב להרצליה. במלוא הענוה אני לומד קבלה ואמון על תקשורת מעודדת ובונה אמון. לכן הרשיתי לעצמי אחרי כניסתי למונית ומשהתישבתי בנוחות לברך את הנהג. בדיוק כפי שלמדתי, שאם חייך ניתנים בידי מי שהוא אחר לפרק זמן או טיפול עלי לברך אותו ולעודד אותו כאילו הפקדתי את חיי בידי הטוב שבמומחים כדי שיצליח במשימה שלשמה מסרתי את חיי בידו. וכך אני אומר לנהג -

- אלהים שיברך אותך כי נהג טוב אתה ואין ספק שנצא ונגיע בשלום בגללך.-

כך אני אומר באמונה שלמה מוסר לו את הכתובת בהרצליה ומתרווח במושב האחורי של המונית.

הנהג עוצר את המונית לפני שהספיק לצאת מן החניה ובקול מאיים מחזיר לי-

- מה יש אני לא מוצא חן בעיניך???

- אתה נוהג יותר טוב???

- חס ושלום - אני מחרה אחריו - להיפך ולהיפך אני בטוח בחברתך ואתה מוצא חן בעיני וסע לשלום -

הנהג מביט בי בזעם עצור ומסנן מתחת לשפמו - ממהר הה... -

ואז לאט הוא יוצא לדרך כאילו להראות לי מי כאן המחליט.

ואכן כעבור זמן סביר הנהג עוצר את המונית ואני שולף את ארנקי ומוציא שטר של חמישים שקל ומושיט אותו לנהג וכדי לפייס אותו סופית אני אומר-

- תודה על הנסיעה הבטוחה, המהירה והנעימה שהסעת אותי -

הנהג הושיט לי עודף ותוך שהוא פונה אלי אומר לי -

- תשאיר את הביקורת שלך למי שהוא אחר... יללה תרד...

הפעם אני מזועזע... אני מכניס חזרה את העודף לידו ואומר

- באמת נהניתי... זה בשבילך... וסליחה אם פגעתי בך... לא התכונתי לבקר אותך...

הנהג ירק בזעם את המסטיק שלעס מבעד לחלון ופנה שוב אלי

- אתה באמת חושב שאתה קונה את העולם בעשר שקל!!! אז אני אגיד לך... אתה נודניק ודוחף את האף בעינינים של אחרים... אתה מדבר ברמזים וחושב שכולם מטומטמים..

אתה לא תגיד לי איך לנהוג ואם לא מוצא חן בעיניך קח ת'ה עשר שקל שלך ותעוף לי מהעינים...

ובזעם זרק את עשר השקל על המדרכה בחוץ.

יצאתי כל עוד נפשי בי וכשהתכוונתי לסגור את הדלת, המונית כבר לא היתה מאחורי.

התישבתי על המדרכה בלאות ועצב.

האם באמת, לומר לבן אדם שהוא בסדר זו התערבות בפרטיותו ופגיעה בעצמאותו???

אני מתרומם מן המדרכה ומתקרב לבית ולהפתעתי מסתבר שזה לא מספר הבית שמסרתי לנהג ותוך שוטטות מודאגת הסתבר שאני בכלל לא בהרצליה

אלא בפתח תקוה.

עלה לי ארבעים שקל, הניסיון להרגיע את העולם.