מעשה בקרן וברק

  מעשה בקרן וברק

 ערב מן הערבים שלקראת סוף הקיץ.

אין הדברים זזים בחפזון וגם האויר תפס רגעים ארוכים של דומיה חסרת תנועה. כאילו אורב למישהו שעוד לא נשתף בזיעה לוהטת. פעמוני הרוח נחים.  השדים אוהבים לילות כאלה, משום שאין רוחות מפריעות את מרוצם הסוחף אחר רסיסים של תבונה שפויה שאפשר להתערבב בה ולשגע אותה. הם נעים בתנועות ימינה ושמאלה, אף פעם לא ישר. השמש האדומה עושה מבט אחרון ונעלמת מעבר לאופק. החש'כה מתחילה לתפוס יותר ויותר נתחים של מודעות אפלה ונוגה. שד אחד מתישב לו בדיוק בספק שבין הרצון להדליק את האור, לבין, הערגה להשאר בחושך המתפשט ולחוות אותו. כאילו הוא מחבק ומנשק ומלטף את האגואיזם עד שהוא נעשה רך וותרן ללא תקנה. חשכה יכולה להיות מאד תובענית בעיניני אהבה. משום שהיא אוהבת דרך כל החושים. היא אוהבת דרך העור והכסות ונכנסת לכל פינה של פרטיות. היא עוטפת קודם ורק אחר כך היא שולחת לשון וחונקת את המחשבות אחת אחת. כל נסיון לזוז נועד לכשלון. מאחר והחבוק של החשכה ולשונה השלוחה אל עימקי ההכרה משתקת כל אפשרות להתקומם. השדים מנענעים בידיהם בפראות וחורצים לשון. הם מנסים להרגיז, אבל בערב כזה גם הם לא כל כך מצליחים באומנותם. אהבתה של החשיכה שקטה מאד. למעשה רק בריכוז רב אפשר לשמוע צלילי תזמורת רחוקה שמנגנת נעימה רוגעת אבל משהו לא בדיוק מכוון בכליה. ולכן הנעימה משרה תרדמה. הצלילים לוקחים את המודעות לשני כיוונים עד שהידיעה מתחילה להלחם על זכותה להשאר באחדותה. כל צליל מושך בכיוונו ונלחם על זכותו להיות המוביל.המודעות נקרעת לכאן ולשם ואינה מצליחה להתמקד ולהיות יודעת. מצב זה של אי ידיעה, אוהבת החשיכה. היא מסתרגת ועוטפת כל חלקיק של פירורי הידיעה ואוהבת אותו בנשימתה הלחה והממכרת. היא לא מביטה ישר בעינים אלא אוהבת בעיוורון. היא מגששת ונוגעת. משפשפת את עצמה בכל ידיעה וידיעה ומחדירה אותן ברכות אל מעמקי החשק שלה לבלוע ולהתאחד. המוסיקה מתגברת בנשימות נוגות וממלאת כל חריר של התנגדות. ואז באה ההתמסרות. זה הרגע שהלילה לוקח את קורבנו למסע תענוגות רב פעלים. לילה היא האמא של החשיכה. והיא אוהבת לקחת חלק במשקי האהבה של ביתה. היא חופנת את החשכה ואת פרי אהבתה ומניחה אותם בעדינות על ערוותה ונותנת להם להשתעשע כשהיא משתרעת בפישוק איברים ומתחילה לגנוח מתענוג. גניחותיה מתערבבות יפה עם צלילי התזמורת הנוגים. ולא ברור כלל מי כאן נהנה יותר. והוא השבוי בתוך סופת המיזמוטים של הלילה והחשיכה, מתמסר לרקוד  מעורר הצמרמורת של החדירה המענגת והלחה אל תוך מעינות החושך שמהם הן קיימות. מעינות אלה הם נובעים עלטה שמבעבעת ומתפשטת לבריכה רחבה. והוא טובל בבריכת העלטה ומתמלא רעד של גרוי מלהיב ופועם. אין כאן מוסיקה. יש הרמוניה של חושים שכולם יחד רועדים וצתמררים לכדי מכת חשמל אדירה המתפרצת בברקים רב כווניים. העלטה רועדת. ברק רועד. העולם שכח את עצמו ויצא מכלל סדר ורצף הגיוני. הכל נע וזע ללא סדר או כיוון. כולם מתנגשים בכולם. אבל זה לא כואב. כי העלטה רכה ומשתכשכת ברכות על הכל. ומעינותיה מתגברים ומציפים. ברק מתפרץ כהר געש של עוצמה . כל עוצמתו מתפוצצת בהתפרצות אחת המשליכה את סילוני מימיה הזורחים על בריכת העלטה ומאירים אותה ומיליוני אורות נוצצים בנוגה יקרות. עלטה גונחת גניחות של התמסרות ועונג ונמוגה מלפני האור המתפרץ. היא שוקעת אל תוך עצמה כמו מים הנספגים אל תוך האדמה. למעלה לא נותר אלה אור מתנוצץ של חשק שבא אל סיפוקו. התזמורת מתחילה להיות יותר הגיונית ברצף הצלילים שלה. נעימתה נשמעת יותר ומעוררת יותר. הפעימות של היצרים נעשות רגועות יותר ויותר. גשם דק של מחשבות מתחיל לרדת. מחשבות קטנות ולא חשובות. הן מעופפות להן במעגלים ומזמינות אחת את השניה לרקוד לצלילי ההכרה החוזרת אל עצמה. לילה מניחה לחשיכה ולברק ויוצאת לחפש קרבן אחר. חשיכה נמוגה וחסרת בטחון. מתקפלת והולכת אל זויות החדר. ברק יושב על הכורסה ומביט ניכחו בפיזור הדעת. מישהוא הדליק את פנסי הרחוב. והם שלחו קרן שחדרה מבעד לחלון וגרשה את החשיכה.  היא נופלת על פניו והוא ממצמץ. רואה אותה אבל לא יכול להביט בה. היא מסנוורת בשקט וביציבות שלה. ברק עוצם את עיניו ומניח לה לשתוף אותו באורה. אומרים, שאי אפשר להרגיש אור. מי שחושב כך אינו יודע אור מה הוא. עובדה.  בעינים עצומות יושב ברק, ומניח לקרן אור לזרוח עליו. האור חודר ומצית שבבים של רצון שבדרך כלל הם מפושרים על פני תבל. האור מעיר אותם והם מתאחדים עד כי הם יוצרים פסיפס זורח של מחשבה נותנת. מלמולים רעיוניים הופכים ואמירה בוטחת ותקיפה. האור נוגע ברגשות עמוקים שבדרך כלל החשיכה עוטפת אותם בניר עיתון ישן ומניחה עמוק במגירות הלב. הרחק ממגען של המחשבות. ורק קרן אור החלטית, ישירה ויציבה יכולה לחדור ולשרוף את קרעי ניר העיתון ולגלות אותן לעולם הגדול.  ואז מתרגש ברק בגל של רגש מנומנם ומבויש מפאת שחבוי היה זמן רב בנבכי העטיפות. והרגשות האלה הם רגשות שיש להם כשרון לשיר. והם מתפרצים ויש שיר אחד שמנענע ומזעזע את חדרי הלב וברק בוכה בעינים עצומות כי הגברים בוכים בלילה כשקרן אור אחת חודרת המעיזה על הרגשות שבפנים. משום שבכי הוא מעין נובע של תקוה וכוונות. מימיו פורצים רק ממגע של קרן אור אחת ואין צורך ביותר. ואז אומרים שהלב מלא. נכון. הוא מלא עד שנשפכים המים ממנו ומרוים את שדות האכזבה ונתושים והם מתעוררים ומצמיחים עשב חדש של מאוויים. מאוויים קטנים ההופכים לשאיפות גדולות. יער השאיפות מכלכל את דרכם של החולמים. וכלכלה זו יש לה כוח להפוך את החלומות למציאות ודאית ללא ספק. כי העולם שייך לחולמים שיש להם יער של שאיפות להתכלכל ממנו. וברק נעשה שאפתן בגלל קרן אור קטנה שנגעה בו דרך החלון של חדרי לבו.

ותמיד מכבים בבקר את פנסי הרחוב. למה מכבים אותם בבקר. ואין קרן אור מאירה יותר עד הלילה הבא. הן יש אפשרות שישאירו את הפנס ההוא דולק ולא יכבוהו?  כי ברק יושב כל היום ומצפה ללילה כדי שידליקו את קרן האור. יש משהו עצוב בקרן אור שתלויה במישהו שידליק אותה. ואם יודעים עצב זה יודעים מה היא גלות. שכן נמצא ברק גלוי לקרן האור ההיא ובגלות ממנה. וחשיכה לוקחת אותו לטיוליה ולילה לשימושיה ועלטה לסערותיה וקרן אור תמיד תציל ברגע שלפני...