habarak: אבנים טובות - ברק נגבי

habarak: אבנים טובות - ברק נגבי: "אבנים טובותכי מה הוא העולם עבור האדם אם לא תבנית מחשבותיו. ונראה כאילו ברק מרחיק לכת אל תוך אותה תבנית עד למרחקים עצומים המפרידים בינו לבין ..."

מכתב לרבקה

מכתב לרבקה

מאת ברק נגבי

שלום לנשמה

רבקה יקרה אכן יש לי מערה לרגלי המירון. וזה המקום שאני נח מכולם. למען האמת אני די שקוף מבחינת מי אני ומה איתי, כי בהרבה מקומות ניתן לקרוא ולחשוף אותי. והאמת שאני די מתחבא בבית ולעיתים רחוקות מראה את הפנים שלי לעולם הגדול. עליך לדעת שחייתי תמיד על פי רצוני ואלהים היטיב עימי ונתן לי את מה שחפצתי בו די בנדיבות והיום למען האמת נצתמצם רצוני לכדי מעט מאד. שקט לכתוב ולפנטז וקצת שפת הים כדי להביט בבני האדם כאילו מרחוק ולהנות שכך זה. בדרך כלל כשאיני עסוק בפגישה או שעור או סתם כתיבה אני נוהג ללכת לפני השקיעה לחוף המתופפים בתל אביב ולשתות קפה שחור ולהביט ולהביט בכולם ויש גם הרבה צחוקים כי העולם מצחיק. כמו למשל – מורדי, האיש החמוד והמעופף שמעשן גרס ושופע רעיונות איך לעשות ביזנס טוב ומעשיר. יום אחד אני יושב בבית הקפה שם ולפני אבטיח קר וקפה ואני נהנה לראות איך הוא מרצה את דעותיו עד שניגש אליו איש אחד ומתכופף אל אזנו ושואל אותו אם הוא יכול לסדר לו קצת גרס במאה שקל. מורדי מתמלא בהתלהבות מסחרית ואומר לו שאין בעיה ושהוא "האיש" יכול להיות בטוח ומאושר כי הוא נפל בדיוק על המסדר בעצמו. אני נהנה לראות את המבט הערמומי של מורדי המקרין חשיבות עצמית של אחד שהינה נפתחה לפניו ההההזדמנות לעשות איזה רווח קל. הוא שולח יד לכיסו ומוציא שקית נילון ובה כמאה גרם עלי גרס ירקרקים והוא מתעסק זמן מה ומפריש את ששוה מאה שקלים על פי שיקול דעתו המסחרי ומקפיד עד הפירור האחרון ואז הוא מושיט לאיש היקר את השקית ואומר

- הינה, עיסקה כזאת עוד לא קניתה בחיים שלך ולא תקבל ככה בשום מקום אחר. - וידיו מושטות כלפי האיש עם השקית. והנה האיש בחצי חיוך שולח את ידיו ובתנועה מהירה ומיומנת שם זוג אזיקים על ידיו המושטות של מורדי. כולם בהלם. דממה מסתרעת מהחוף ואל כל הסביבה עד שפתאום לא שומעים יותר לא את גלי הים ולא את המולת התנועה הערה שלאורך הטיילת. והאיש אומר בקול בוטח ומהדהד בגלל הדממה האלחוטית.

- הינה גם לך עיסקה שמעולם לא מכרתה כמותה - ומיד נדחפת אל אפו של מורדי תעודת שוטר אחוזה ברישול מה.

ואני יושב ומתפקע מצחוק, עד שהשוטר לאחר שכבל את מורדי כראוי מביט בי ושואל למה אני צוחק ככה! ומוסיף לי דברי מוסר שבנפול חברך על תעלוז. ואני מתפקע מצחוק עוד יותר

קולני ומתגלגל ובשארית נשימתי אני עונה לו.

- החבר לא חברי והנפילה היא נפל רציני והרי כבר אמורו פעם שהטרגדיה של אחד היא ההצגה הכי מצחיקה לרבים. ומה כל שכן כששתי טרגדיות מתרחשות להן בו זמנית מול עיני. האחת שמורדי מוכר סם לשוטר והשניה שהשוטר צריך לרדת לדרגת מכור לסמים בשביל לעשות את מלאכתו נאמנה.

וכך מסתלקים להם מחיי השוטר הגורר אחריו את מורדי האומלל שרגע לפני זה ראה את עצמו בעל מליונים בעתיד.

אבנים טובות - ברק נגבי

אבנים טובות

כי מה הוא העולם עבור האדם אם לא תבנית מחשבותיו. ונראה כאילו ברק מרחיק לכת אל תוך אותה תבנית עד למרחקים עצומים המפרידים בינו לבין המציאות. מרחקים אלה מפרידים בין עולם הזה ועולם הבא. שכן אם הולך ברק אל תוך מחשבותיו מגיע הוא למקום שבו אכן יש שומר סף שעוצר ומעמיד למשפט את כל הדרך שהלכתה עד כאן. אם יודע האדם להסביר את שבילי המחשבה לפרטי פרטים, יוצא זכאי במשפט וממשיך בדרכו. ואם אינו יודע לשחזר ולהסביר, מעיד הדבר שנסחף אל נבכי המחשבה ללא ידיעה ובקרת, יוצא חייב. ואז מצווה הוא לחזור למציאות ואינו יכול. משום שהגיע בשוטטות לאן שהגיע ואינו יודע ידיעה כל שהיא היכן הוא נמצא ואיך חוזרים משם. ולעיתים משוטט הרבה ולא מוצא את עצמו. שבילי המחשבה דומים ליציאה לטיול. אחד קם ויוצא לטיול סתם כך ללא שהכין מאומה ומוצא עצמו בכל מיני תלאות ולעיתים מאבד את דרכו ומסתובב סחור סחור עד שהוא עייף ומבולבל. נצרך הוא למישהו שיעזור לו ויוציאו אל הקרקע הבטוחה של שבילי המציאות. לעומת זאת ברק רושם ומכין מפה מכל שביל הנקרה בדרכו. ובכך דומה הוא למדריך טיולים מנוסה היוצא להרפתקאותיו מצויד במפות ובמצפן ואין כל סיכוי שהוא מאבד את דרכו בשבילי מחשבתו.

כך קרה שהוא מכיר את השופט ההוא המתיר או מונע את הטיול במקומות היותר רחוקים של הבינה. מכיר אותו היכרות קרובה מאחר והרבה פעמים עמד בדלתו וזכה לברכתו. קוראים לו סמא"ל. וסמא"ל זה יש לו מעמד רם מאד בעולם ההוא. מאחר וממנו פוחדים בני האדם בערותם ובשנתם. פחד זה נובע מכוחו להכריע לחיים או למוות, לשפיות או לטירוף. ויש לו שני עוזרים הנתונים למרותו של סמא"ל זה. כל אחד מהם הוא בעל אחוזות רבות בעולם ההוא וחולש עליהן בשלטונו ואין בא או יוצא ללא שהוא ניצב בפני בעל האחוזה וצריך הוא לרצות אותו על מנת לצאת משם עם כל שכלו בשלמות. אחת נקראת עז"ה. והשני נקרא עזא"ל.  שניהם בעלי תעלולים ידועים לשמצה עד כי הוקצו להם אותן אחוזות בכדי שלא יהפכו את העולם לדייסה גדולה של יצרים מתפרצים בטירוף חסר רסן. ברק מכיר את הדרך לשם ולעיתים הולך לראות מה חדש בחצרותיהם.  וכך קרא שהפעם הלך אצל עז"ה שהיא נקבה אחת שאין שניה לה. כי היא כוללת את כל מה שהוא נקבה מבפנים ומבחוץ. ואין לה מראה אחד אלא לובשת היא מראה על פי המתבונן בה, והיא נעשית בצורתה כפי שהמתבונן רואה בה את כלילת חלומותיו. וכך היא אוחזת בו בקסם של כל מה שהמתבונן היה רוצה לראות בנקבה שלו על פי דפוסי מחשבתו. והיא כל כך מושלמת עד שהמתבונן מתערפל ממיניותה ונעשה כולו זרם של רטט מתענג עד שעז"ה מתיישבת עליו והוא מתפוצץ באלפי רסיסים של מודעות מתפזרת ונאנחת וצרחות רבות יוצאות מגרונותיו הרבים. ברגע כזה אין הוא אדם אחד אלה כל האנושות כולה רועדת ורוטטת וכל אנוש צורח אחרת. ואז עז"ה מניחה לו והוא מתחיל לאסוף את עשתונותיו לעצמו. לאט בלאט חוזרת אישיותו האחת להתחבר למודעות אחת אחוזת תזזית של אהבה ומבוכה. ועז"ה ניצבת במרפסת אחת וצופה בו מרחוק. והוא מאוהב  ומלא הערצה וערגה, מביט בה ומתרחק משם. הוא מורשה לצאת מאחוזתה של עז"ה וחוזר למציאותו מאוהב ומלא רטט של זיכרון עורג. ומאותו יום אינו יודע שקט מה הוא. כי היא קוראת לו כל הזמן, ביום ובלילה וכולו נטרף אליה. אך אינו יכול יותר להיתקרב לאותה האחוזה. ונהיה אחוז טירוף האחוזה. ברק יודע את מעלליה של עז"ה ומשנזדמן לו פעם להגיע לאחוזתה החלה היא במשחקה המטריף אלא שברק מדבר אליה ואינו מביט בה. והיא מנסה להראות בפניו על מנת ללכוד אותו בקסם דמותה ואילו ברק עוצם את עיניו ואינו רואה. היא, לועגת לו ומחליקה דברי חיבה וחלקות וברק בשלו. והיא מחוללת סביבו ואינה יכולה לגעת בו משום שהיא נעשית ממש ומתגשמת רק אם רואים אותה אחרת אין בה ממש אלא רק מחשבה. וזו חולשתה. משום שידיעת חולשתה זו מטריפה אותה עצמה והיא מחוללת ומקפצת בטירוף נורא ומשמיעה יללות רמות המעירות את כל דיירי חצרה. והם עומדים ומתבוננים בגבירתם אחוזת הטירוף ואינם משמיעים הגה. ואז הם מתחננים על נפשה של גבירתם. הם מבקשים בשקט ובנימוס שיועיל ברק לעזוב אותה. וילך לו לדרכו וישיב להם את גבירתם ולא יטריפה יותר. ואז ברק עושה איתם מסחר פשוט. אם ישמעו לו, יניח וילך לו והם חייבים לבוא ולשרתו כל אימת שהוא חפץ בשרות כל שהוא. והם עומדים ומתעוותים ולבסוף מסכימים. משום שאין להם ברירה. שכן אם תיטרף גבירתם לגמדי היא עלולה להשמיד בטירופה את כל האחוזה ובכך תבוא עליהם גלות של שוטטות בין העולמות ללא שקט וללא תכלית. ומכאן שברק סוחט מהם את הבטחתם והולך לו לדרכו ללא מבט אחד אחורה. ורק אחת ששמה לילית הולכת אחריו ומלוה אותו עד השער החיצון ביותר של האחוזה והיא אומרת. -אדון רחום אתה, קרא לי ואעשה כל מבוקשך אשר בכוחנו....וברק מביט אחורה ואומר. - על תגעו בקרן אור...ויורד בשבילים אל אותו סמא"ל המרחיב לו חיוך מתחנף מרחוק. ברק מביט בו  וסמא"ל רועד. יודע הוא שעומד לפניו מטייל מנוסה ובעל ידע. ואם שכאלה רגיל סמא"ל לנהוג בחנופה גדולה. שכן הוא מפחד שבעלי הידע ילמדו לעולם את הידע שלהם ואז נשאר סמא"ל וכל חבר מרעיו ללא תכלית, ויאבדו מן העולמות. לכן ברק עובר על פניו כאדון העובר על פני משרתו. כי פעם כבר למד סמא"ל את לקחו של ברק על ידי ששלח אותו לכוון האחוזה של עזא"ל ובכך חשב להכשילו. משום שעזא"ל הוא אדון רב מעללים ידוע בעורמתו ובחלקות לשונו. וברק נזדמן לחצרו והנה יוצא אליו האדון ואומר לו הכנס נא...הכנס בבקשה. ומוסיף שעין עוד לא ראתה את ההדר והפאר של אחוזתו המעולה. והוא מכניס אורחים למופת ויודע לפנקם במיני מותרות שאין בשום מקום אחר כדוגמתם. וברק יודע שכל זה הוא מיועד על מנת ללוכדו ולהכניסו אל הלבירינטים המסועפים של עזא"ל ששם שום בריה אינה יכולה למצוא את דרכה וכך הן מסתובבות לנצח נצחים ומראים להם כל מיני מראות של מזונות ומותרות אחרים והם הולכים אחריהם ושוקעים עמוק יותר ויותר אל הלבירינט ללא כל סיכוי לצאת משם. וברק עומד ואינו נכנס. ועזא"ל ממשיך להרעיף עליו דברי פיתוי ומראה לו זהב רב ואבנים יקרות וזורק לו כמה וברק אוסף אותם בידו ועדין עומד על מקומו ולא זז. משום שהוא יודע שאין עזא"ל יכול להכניסו בכוח לתוך הלבירינט אלא רק בחלקות לשונו והזהב והאבנים שהוא זורק לו הם זהב ואבנים כל עוד לא נכנס לתוך הלבירינט. שם הם נמוגים והופכים לדבק מרנגין ונתפס בידים ואין משהו שירחץ יד כזו מן המרנגין. והאש הנצחית הבוערת אי שם במעמקי הלבירינט אוחזת בקלות בידים המלוכלכות בדבק מרנגין. האנשים הופכים ללפידים מהלכים וצרחותיהם נשמעות ומהדהדות לאורך המנהרות האין סופיות. ועזא"ל מראה לברק את כל האוצרות שבעולם ומחוה בידיו עוויות ההולכות ונעשות עצבניות. הוא מאבד את קור רוחו וממשיך להרעיף שבחים ומעלות בזכות הכניסה ללבירינט וכל גופו מתעוות בהתרגשות. פניו מזיעים מרנגין ושקריו הופכים שקופים וברורים יותר ויותר, עד שהוא מאבד את שכלו לחלוטין ופרץ של קללות נוראות יוצא מפיו וכל פניו בוערים בלהט מטורף. המרנגין נדלק ועד מהרה הופך עזא"ל עצמו לפיד בוער והוא ממהר להימלט אל תוך הלבירינט משאיר אחריו ריח צחנה איום של מרנגין שרוף. ברק מחייך וניגש אל הכניסה שם צומח עץ הדמיה. הוא קוטף כמה פירות דמיה וחוזר על עקבותיו. תוך כדי הליכה הוא אוכל מפירות הדמיה וממצמץ בשפתיו בשביעות רצון. הטעם של פירות אלה רך עדין ומתקתק ומלא ניחוח מיוחד המעורר את העין השלישית ומחדד את ראייתה. ברק עובר על פניו של סמא" וכאילו אינו מבחין בו. סמא"ל מקשקש קשקושים של ניסיון דיבור. הוא מנפנף בידיו בהתרגשות וצעקותיו רודפות אחרי ברק המתרחק במעוף בוטח והלילה בולע אותו ברכות מבדרת שיער. הוא מנפנף קלות בידיו ודואה. מתמסר לתחושת הריחוף ולדגדוג הנעים שהיא משרה בו. לאט בלאט הנמיך והלך. פני האדמה נראו בבירור על אורותיה וצלליה. ככל שהתקרב אל האדמה החל פחד לקנן בו. פחד מפני ההסתבכות בחוטי החשמל המתוחים בכל הכיוונים. הפחד הלך וגבר עד שכיסה את פניו בזיעה קרה. חוסר אונים התגנב אל ליבו והחל לכבוש מקום הולך וגדל במודעותו. הוא החל לנפנף ביתר עצבנות בידיו וברגליו עד שריחופו החל להיות מקרטע ועצבני. האדמה התקרבה במהירות,  ליבו הלם בפראות והוא התעורר בבת אחת. כל כלי המיטה פזורים סביבו כולו נסער ומזיע...

בידו מונחים כמה אבנים יקרות זוהרות ונוצצות.

גבינה בכיס - מאת ברק נגבי

 גבינה בכיס

אותו היום לא יכול ברק לעשות מאומה. יושב היה מתחת עץ התות ושוקע בהרהורים נוגים. ליבו כבד היה לכן השוטטות במרחבי האין סוף הייתה נמוכה וצמודה לקרקע. כל כך נמוך עד ששיחי המנטה חבטו בפניו והוא מדיף ריח מנטה על כל סביבותיו. פעם או פעמים התנגש בגזע עץ תפוזים כשפירותיו מתרסקים על ראשו ושוטפים אותו במיץ תפוזים ריחני ודביק. ברק מנסה להגביה מעט ולהימנע מההתחככות בצמחיה, אך הדבר אינו עולה בידו. הוא נישא נמוך בגובה הצמחים ובמהירות הולכת וגוברת. מפאת סערת רגשותיו מתקשה היה להאט את ריחופו. הוא ליקק את שפתיו הנוטפות מיץ תפוזים מעורר בטעם מנטה. חשש נתגנב אל ליבו, שמה יפגוש בריחופו המטורף שיחי ברקן קוצניים. והן ידע שיש כאלה אי שם במרחבי הערבה של שכלו הקודח. כבר קרה פעם שלילית שלחה אותו לרדוף אחרי נעמה ואגרת, ואלה נסו אל מרחבי הרקיע הדרומי, שם נחבל ברק ונשרת בכל חלקי גופו עד זוב דם. הוא חזר אז כולו נוטף דם ונשבע שיותר אינו רודף אחרי בנות טיפוחיה של לילית. צעיר היה אז ברק ולא קיים את נדרו. פעם אחר פעם התפתה ותמיד חזר קרוע ובלוע ושפוף... רוצה היה לשכוח את אלה ולהגביה אל מקומות בטוחים שם ידע את מלוא עוצמתו והדרו. אבל הייתה זו רק משאלה , באותו בוקר קיצי ושוב לא יכול היה לשלוט במעופו ושוב מוצא את עצמו מפחד ונסחף ללא שליטה. למען האמת די היה שיקרא בשמה של הנקבה ההיא  והיא הייתה מובילה ומוציאה אותו אל הרוגע והמנוחה של מזור ורפואה לפצעים אלה הנעלמים בן רגע ממגעה הלוהט של לילית ההיא. אלא שברק העדיף לפנות לימין ולנסות לשלוט ולהאט את המעוף המהיר כמהירות החשמל. לאט בשפתיים צורבות מתערובת של רסק תפוזים וטעם מנטה ודם הנובע מסריטות עמוקות, החל ללחוש את השיר ההוא המיוחד שחיברו המלאכים בעת שהם טועים במעופם.

יהוה

יההו

יוהה

בהישמע אלה הצלילים היוצאים מפיו משתררת הקדושה והשמים מאזינים על כל צבאם.

הויה

הוהי

ההיו

רוח ההיא מתחילה לנשוב ולרחף על פני העולם. היא מתעוררת ועולה מלמטה למעלה. והיא מעמידה עמוד אחד מן העולם למעלה עד המקום שאין הבינה תופסת.

ויהה

וההי

והיה

מרעים ברק בקולו ומסלסל. והרוח מרוממת אותו וחופנת את שירתו ומושכת למעלה...למעלה... ושומעים את המלאכים מרננים אחריו כאילו הד חוזר. בא מלאך אחד שתמיד שומר עליו, ומנגב את פניו במחי יד. אין זכר לעיסת הדם וטעם מרענן של לימונית נותר..והוא ממשיך לשיר..

ההיו

היוה

היהו

אותו מלאך שומר מניחו בכורסה שמתחת ועץ התות והרוח מרפה תוך שהיא סובבת פעם אחת סביב פניו ומנגבת את ההבעה העגמומית ומאירה את פניו בחיוך רפה של נוסע שחזר ממסע מסוכן ורב עלילות. לילית עוברת במרחק ביעף עצבני וכועס מנסה היא להתקרב אך הרוח לוקחת אותה משם והלאה...היא מיללת כמו חתולה מיוחמת אך קולה הולך ורפה עד כי נעלם קליל. שקט מופלא השתרר...תות אחד בשל ניתק את אחיזתו בענף שלו ונפל על ראשו של ברק משמיע תיפוף קל. ברק נזכר בביתנו הריקה. רעב היה ונצרך לעשות משהו לשם השבעת רעבונו, ובכך קווה לפתור את עצמו ממצוקות הגוף. מישהו הביא בערב שקית מלאה פיתות. ברק ניגש לשולחן ובתשומת לב ניגב אותו עם סמרטוט רטוב, מנקה כל אבק ושאריות שעליו. בצעד איטי הביא שקית נוספת ובקבוק שמן זית שהיו לו בצריף. בתשומת לב פרש את תוכן השקית על השולחן. מאי שם הופיעו דודי ואשר ואבי אשכרא. סידרו כסאות מסביב לשולחן ושטפו צלחות. ברק שפך מעט זעתר לצלחת אחת ומעט גרגירי טחינה לאחרת. אחר כך שפך על שתיהן שמן זית והתיישב ליד השולחן. אשר הצטרף כשהוא מצרף ומניח על השולחן ארבעה מנגו גדולים מתפוצצים כמעט בבשלותם הצהובה והמדיפה ריח אופייני רך ומתקתק. כולם מחייכים ויושבים רגע מביטים במזון בדומיה. דינו מגיח מעבר לפינה. רואה את היושבים ומצטרף ואומר...

-ברוך...

כולם מוסיפים אחריו.

-אתה ה' אלהינו שהחינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

דינו עוצם עינים ואומר.

-ברוך אתה ה' אלהינו הנותן לעייף כוח.

ברק מוסיף...

-ברוך אתה ה' אלהינו המוציא לחם מן הארץ.

-בתיאבון. אומר דינו ובוצע פיתה.

הכל פותחים במלאכת אכילה. מזון זה פשוט, אבל רב פעלים. שכן עיקרו שמן וגרגרים. ומה הם גרגרים אם לא שכלים קטנים עטופי מזון טבעי ובריא ומשמר. שכן כל זרע יודע איך לבנות צמח שהוא גדול ממנו בערך עשרת אלפים פעם. והוא יודע לבנות בדיוק רב את הצמח שלו על פרטיו ודקדוקיו ללא חיסור כל שהו. ואכילת זרעים נחשבת למועילה מאד לאדם. שכן הזרעים אינם פוגמים בשכל אבל מועילים לגוף במידה רבה. ומכאן שהם מחזקים את הגוף ואינם גורמים להשמנת השכל ולכבדות המחשבה. להיפך המחשבה נעשית חדה ובהירה ורב ענפית. והחבורה אוכלת ונהנית ...משום שאשר מהמהם תוך שהוא לועס. ברק חושב לעצמו שטוב היה אם קרן הייתה כאן אתם. שומעת את הצחוקים הפרועים מכל שטות הנאמרת בהיסח הדעת ומשום מה הכל מצחיק. מצחיק שברק לא רואה טוב וטובל את הפיתה  במאפרה במקום בצלחת הזעתר... מצחיק שאבי לא יודע להחליט מה קודם ללגום מן הבירה שלו או לטבול פיתה ולאכול. והוא יושב ומביט בנוכחים ואינו זז...מצחיק שדינו שולף פתאום שקית ניילון עם גבינה צהובה ובקנאות עיוורת מוציא מתוכה פרוסת גבינה, מניח אותה על הפיתה ומקפל את הגבינה ומחזירה חזרה לכיסו...זה מצחיק עד להתפקע...מצחיק לראות חבורה של אנשים שמרבית חייהם היתה דאגה אחת על ליבם...מה לאכול...ולמרות שמעולם לא סבלו מרעב ..ואף על פי כן מחזיקים חבילת גבינה בכיס...שמה אם ישימו אותה במקרר... לא יישאר ממנה אלה זער...וזאת כעבור לא יותר משעה...וזאת משום שרבים הרעבים... והמצחיק מכל הוא שהרעבים למדו מן החתולים שבחצר לאכול ולאכול הרבה כל עוד יש... משום שלך ותדע מתי יזדמן המזון בפעם הבאה...וככה צוחקים ...על כל דבר ועל כולם...

אהרון המשורר משמיע גרפס רעשני. כולם מפנים את פניהם אליו, ומביטים בו בסובלנות. הן הוא הנכס הרוחני של החבורה. ואל נכס רוחני לא מתייחסים במלוא חומרת הדין. מכאן שלאהרן המשורר מותר לעולל כל העולה על דעתו, ואין אף אחד שיקום נגדו וזאת משתי סיבות.

          א' משום שהוא משוגע מדופלם ואם משוגעים אין נוהגים בחומרה משום שאין לחזות מה תהיה תגובתו של הנוגע. ואהרן הוא בעל נפש רגישה ונעלב בקלות יתרה. וכשהוא נעלב הוא פותח בדברים ומדבר, ומדבר ללא הפסק וללא לאות עד שהשומעים ממהרים לברוח על נפשם. ואז נעלב המשורר עוד יותר ומתחיל לרדוף אחר קורבנותיו עד בלי גבול. וידוע על אחד מהם שדיבורו של אהרן המשורר הוציאו מכליו עד כדי כך שנטרפה עליו דעתו ונהיה עלים ועוין. ומאחר ונהיה עלים ראה עצמו אהרן המשורר מאויים ואז הניף את ידו ושבר לו בקבוק בירה על ראשו. מאז אותה תקרית אין איש מעורר את חמתו של אהרן המשורר.

          ב' הסיבה השניה היא באמונה הבאה מידיעתו של ברק בענייני קבלה ורוח. וברק מסביר לכולם שבעולם הבא כל אלה שלא חטאו זוכים לכנפיים של מלאך ואיתם הם מרחפים בין העולמות. ואולם כל החבורה ללא יוצא מן הכלל חטאו וחטאו בגדול. מכאן שבעולם הבא עושים להם משפט. ועל כל חטא שחטאו מוציאים להם נוצה אחת. לכן על פי כמות החטאים שחטאו כל אחד מן החבורה סביר שכולם מגיעים לגן עדן כשכנפיהם כירחים לחלוטין. ואם כנפיים מכריחות לא יוכלו לזוז ממקומם. אלא שיש יוצא דופן אחד בחבורה והוא אהרן המשורר. והוא יוצא דופן משום שהוא מטורף לחלוטין, ומטורפים הם יש להם טירוף בטבע ברייתם ולכן הטירוף שלהם אינו מושך דינים של תלישת הנוצות. פטורים הם מאחר ונולדו מטורפי שכל בשל סיבה כל שהיא השמורה עם הקב"ה ואין הם נחשבים לחוטאים. ומכאן שרק לאהרן המשורר יהיו כנפיים בעולם הבא. ולכן כולם מתחנפים אליו פה בעולם הזה כדי שיוכלו ליהנות מטרמפ בעולם הבא. משום שאם אהרן לא ירצה להיענות להם ולקחת אותם טרמפ ממקום למקום יהיו תקועים במקומם דורי דורות ואין מושיע. ומכאן שאהרן עושה גרפסים, ומפטפט ללא בקרת ואף אחד לא קם נגדו...לא זאת אלא שאבי אשכרא אומר לו - לבריאות - גדול ורחב. וכאן אבי אשכרא עושה טעות... משום שאהרון המשורר מעודד מתשומת הלב המיוחסת למעשהו ומיד הוא פונה לאבי אשכרא ופותח בהסבר ארוך ומטיש כדלקמן:

גרפס זה מעמד...

ועליו עומדת כל האשיות

אשיות בעלת בטחון משוחררת ממוסר

משמיעה את דעתה הקולינרית בקולי קולות

זהו השובע במערומיו

מבלי שיד המוסר החברתי נגעה בו

העומק של הגרפס מעיד כאלף עדים

על עומק השכלי של השובע.

שכן רק רפי שכל מניחים יד לפני פיהם

ומשמיעים משהו

שנשמע כמו נוד שהתבלבל ביציאה

גרפס משוחרר

נשמע כמו הצהרת עצמאות

יש בו יחוד מלא ונבדל מצליל הנוד

יש בו הדר של נוכחות בוטחת ומעוררת

משום שנוח מאד להירדם אחרי ארוחה טובה

ואז אתה פוגע בסובבים

שאוהבים תשומת לב

וחרדים חרדה גדולה

מן האפשרות שמתעלמים מהם

ולכן הגרפס הוא אמצעי תקשורת

בעת שהפה עמוס ואינו יכול לפטפט

ולהפגין תשומת לב מנומסת

לגרפס יש צלילים הבאים מן הרוח

עוקפים את מנגנוני הלשון והשפתיים

ורוח שלו מגיעה ישר מקור ההיתוך

של קיומנו הפיזי   הקיבה

שם קורא הפלא ומשם תבוא

זעקת השבר או שביעות הרצון האלהית

אתה מבין....

שואל אהרן המשורר את אבי אשכרא וברור שהשאלה מכוונת לכל היושבים פעורי פה לנוכח התפרצות הדברים השותף ונראה על פניהם של רובם שאינם מבינים דבר ממה שהוא אומר.

מכאן שהשאלה.. - אתה מבין..- היא אתנחתא המאפשרת לכולם לסגור את הפה לרגע ולבלוע בליעה אחת של תדהמה. ומיד זה ממשיך...

החברה צבועה

קשה לה להתמודד עם שביעות הרצון

מגדרת ומגבילה  עצמה

משום צביעותה

אחד עושה גרפס של שביעות רצון

עשרה מקנאים בו

משום שיש להם אולקוס

ועוד עשר מקנאות בגלל הדיאטה

מי נשאר?

זה שאוכל ונהנה ומודיע על כך לכולם

ואם הודעה זו חלשה וחולנית בעצירותה

ועוד מוסיפים יד לפני הפה

נשמעת ההודעה כהזדהות עם

מחלקת תשושי גוף בבית חולים

והחברה מרוצה

הנה עוד אחד מנפגעי הקדמה התרבותית

עוד סכיזופרן קולינרי

מת לאכול וחי לא לאכול

ולך תצא מהמלחמה הזו עם שכל בריא

לכן הגרפס יהיה הצהרה בוטחת

אני בריא...

כל החבורה משמיעים אנחת מחאה המצטרפת לזעקה כמעט. הרי כולם יודעים שאהרן המשורר דפוק בשכלו ללא צל של ספק וללא עוררין. וזאת מאחר ועשרה רופאים שונים חתמו על עשר חוות דעת שונות, שלכולן אותה המסקנה. אהרן המשורר הוא חולה פסיכיאטרי בעל ותק וזכויות מלאות שאין בהן ולו ספק קל שבקלים... אהרן המשורר מופתע מן ההפרעה לרצף מחשבתו נושם כמה פעמים ופותח מחדש. משתדל להתעלם מן ההפרעה על מנת שדעתו לא תתפזר לה ואז איך יוכל להרצות את דעתו המנומקת...לכן הוא מכחכח בגרונו וממשיך...

אתם צודקים וטועים...הוא אומר.

צודקים בכך שאני קצת מוזר לעיתים

וטועים בקשר למקור המוזרות הזו

שכן היא באה לא בגלל ליקוי פיזי חלילה

היא ממקור חיצוני לחלוטין

וכאן חשוב שתדעו

שאני נחטפתי על ידי הגאלאנים

ועשו בי ניסיונות מניסיונות שונים

שאופיים ומהותם ידוע להם בלבד

ומאז אני לא מצליח לשכנע את הרופאים

שאני שפוי לחלוטין

ושהבעיה היא

ששתלו לי מסר לומר אותו לאנושות

אליה יש לי הכבוד להשתייך

ואף בן זונה לא מאמין לי

וזאת עדות נאמנה למצבי המביך

משום שהגאלאנים הבטיחו לי בפירוש

שכאן מחכים לי ולמסר שלי

זה דורי דורות

ומצווה אני לומר אותו לכל מי שנקרה בדרכי

ולמען האמת לעתים אני חושב

שהם עבדו עלי הגאלאנים האלה

עשו ממני בדיחה מהלכת

וזה מרתיח אותי עד כדי חימה וזעם

ואז אני מאבד את העשתונות

וחובט למישהו בפנים

ומיד קופצים כל הדוקטורים האלה ואומרים

אין ספק שזו מניה דפרסיה כמו בספרים

והם מתחילים לתקוע לי זריקות

כאילו שהתחת שלי זה מטווח לאימון מזריקים

ואני צוחק עליהם

משום שאי אפשר לרפא בן אדם בריא

ומכאן שתמיד הם נכשלים במקרה שלי

וזה מתסכל אותם מאד מאד

משום שאחד מהם בלע כדורים והלך לעולמו

שלושה סובלים מצרבות נוראיות בקיבתם

וצרבות אלה בודאי תהפוכנה לאולקוס קורע מעיים

עוד שניים סובלים מסחרחורות הולכות ומחמירות

והם יודעים שהן לא באות בגלל אנמיה

היתר מחזיקים מעמד   בינתיים

אבל גם אני מחזיק מעמד

משום שאני בריא

ועובדה כולכם שומעים את הגרפסים שלי

איך הם נשמעים לכם???

כמו אחד שצריך לתמוך בידיו...

כשהוא הולך?

אבי אשכרא מביט באהרן המשורר ארוכות... אתה באמת נראה לי בריא כמו פיתה טרייה אחרי תנור... רק מסכן זה שאוכל אותה... את הפיתה ...כולם צוחקים וצוחקים...דינו קם לחזור לעבודות הבניין שלו... אשר פשוט נעלם תוך כדי הדברים של אהרן המשורר ואיש לא הבחין כיצד ומתי...ברק ממהר לקום ולהימלט בנבכי הצריף שלו לפני שהוא נותר לבד עם אהרן המשורר...ואז אין לדעת עד מתי תמשיך העלילה המרתקת על הגרפס הבריא...אבי אשכרא אומר לאהרן שלא איכפת לו להקשיב לו ימים ולילות אלא שהוא צמא נורא וצריך ללכת להשיג כסף בשביל לקנות לעצמו כמה בירות...אהרן המשורר בולע את החכה ואומר לאבי אשכרא שהוא יקנה לו בירות... וכך שניהם מתרחקים מבית השנטי לכיוון הקיוסק של קוטלר...השקט חזר לשרור עד הפעם הבאה...וברק חושב לעצמו שזה יום לא רע בהתחשב במכאובים הגורמת לו קרן אור...

מעשה בקרן וברק

  מעשה בקרן וברק

 ערב מן הערבים שלקראת סוף הקיץ.

אין הדברים זזים בחפזון וגם האויר תפס רגעים ארוכים של דומיה חסרת תנועה. כאילו אורב למישהו שעוד לא נשתף בזיעה לוהטת. פעמוני הרוח נחים.  השדים אוהבים לילות כאלה, משום שאין רוחות מפריעות את מרוצם הסוחף אחר רסיסים של תבונה שפויה שאפשר להתערבב בה ולשגע אותה. הם נעים בתנועות ימינה ושמאלה, אף פעם לא ישר. השמש האדומה עושה מבט אחרון ונעלמת מעבר לאופק. החש'כה מתחילה לתפוס יותר ויותר נתחים של מודעות אפלה ונוגה. שד אחד מתישב לו בדיוק בספק שבין הרצון להדליק את האור, לבין, הערגה להשאר בחושך המתפשט ולחוות אותו. כאילו הוא מחבק ומנשק ומלטף את האגואיזם עד שהוא נעשה רך וותרן ללא תקנה. חשכה יכולה להיות מאד תובענית בעיניני אהבה. משום שהיא אוהבת דרך כל החושים. היא אוהבת דרך העור והכסות ונכנסת לכל פינה של פרטיות. היא עוטפת קודם ורק אחר כך היא שולחת לשון וחונקת את המחשבות אחת אחת. כל נסיון לזוז נועד לכשלון. מאחר והחבוק של החשכה ולשונה השלוחה אל עימקי ההכרה משתקת כל אפשרות להתקומם. השדים מנענעים בידיהם בפראות וחורצים לשון. הם מנסים להרגיז, אבל בערב כזה גם הם לא כל כך מצליחים באומנותם. אהבתה של החשיכה שקטה מאד. למעשה רק בריכוז רב אפשר לשמוע צלילי תזמורת רחוקה שמנגנת נעימה רוגעת אבל משהו לא בדיוק מכוון בכליה. ולכן הנעימה משרה תרדמה. הצלילים לוקחים את המודעות לשני כיוונים עד שהידיעה מתחילה להלחם על זכותה להשאר באחדותה. כל צליל מושך בכיוונו ונלחם על זכותו להיות המוביל.המודעות נקרעת לכאן ולשם ואינה מצליחה להתמקד ולהיות יודעת. מצב זה של אי ידיעה, אוהבת החשיכה. היא מסתרגת ועוטפת כל חלקיק של פירורי הידיעה ואוהבת אותו בנשימתה הלחה והממכרת. היא לא מביטה ישר בעינים אלא אוהבת בעיוורון. היא מגששת ונוגעת. משפשפת את עצמה בכל ידיעה וידיעה ומחדירה אותן ברכות אל מעמקי החשק שלה לבלוע ולהתאחד. המוסיקה מתגברת בנשימות נוגות וממלאת כל חריר של התנגדות. ואז באה ההתמסרות. זה הרגע שהלילה לוקח את קורבנו למסע תענוגות רב פעלים. לילה היא האמא של החשיכה. והיא אוהבת לקחת חלק במשקי האהבה של ביתה. היא חופנת את החשכה ואת פרי אהבתה ומניחה אותם בעדינות על ערוותה ונותנת להם להשתעשע כשהיא משתרעת בפישוק איברים ומתחילה לגנוח מתענוג. גניחותיה מתערבבות יפה עם צלילי התזמורת הנוגים. ולא ברור כלל מי כאן נהנה יותר. והוא השבוי בתוך סופת המיזמוטים של הלילה והחשיכה, מתמסר לרקוד  מעורר הצמרמורת של החדירה המענגת והלחה אל תוך מעינות החושך שמהם הן קיימות. מעינות אלה הם נובעים עלטה שמבעבעת ומתפשטת לבריכה רחבה. והוא טובל בבריכת העלטה ומתמלא רעד של גרוי מלהיב ופועם. אין כאן מוסיקה. יש הרמוניה של חושים שכולם יחד רועדים וצתמררים לכדי מכת חשמל אדירה המתפרצת בברקים רב כווניים. העלטה רועדת. ברק רועד. העולם שכח את עצמו ויצא מכלל סדר ורצף הגיוני. הכל נע וזע ללא סדר או כיוון. כולם מתנגשים בכולם. אבל זה לא כואב. כי העלטה רכה ומשתכשכת ברכות על הכל. ומעינותיה מתגברים ומציפים. ברק מתפרץ כהר געש של עוצמה . כל עוצמתו מתפוצצת בהתפרצות אחת המשליכה את סילוני מימיה הזורחים על בריכת העלטה ומאירים אותה ומיליוני אורות נוצצים בנוגה יקרות. עלטה גונחת גניחות של התמסרות ועונג ונמוגה מלפני האור המתפרץ. היא שוקעת אל תוך עצמה כמו מים הנספגים אל תוך האדמה. למעלה לא נותר אלה אור מתנוצץ של חשק שבא אל סיפוקו. התזמורת מתחילה להיות יותר הגיונית ברצף הצלילים שלה. נעימתה נשמעת יותר ומעוררת יותר. הפעימות של היצרים נעשות רגועות יותר ויותר. גשם דק של מחשבות מתחיל לרדת. מחשבות קטנות ולא חשובות. הן מעופפות להן במעגלים ומזמינות אחת את השניה לרקוד לצלילי ההכרה החוזרת אל עצמה. לילה מניחה לחשיכה ולברק ויוצאת לחפש קרבן אחר. חשיכה נמוגה וחסרת בטחון. מתקפלת והולכת אל זויות החדר. ברק יושב על הכורסה ומביט ניכחו בפיזור הדעת. מישהוא הדליק את פנסי הרחוב. והם שלחו קרן שחדרה מבעד לחלון וגרשה את החשיכה.  היא נופלת על פניו והוא ממצמץ. רואה אותה אבל לא יכול להביט בה. היא מסנוורת בשקט וביציבות שלה. ברק עוצם את עיניו ומניח לה לשתוף אותו באורה. אומרים, שאי אפשר להרגיש אור. מי שחושב כך אינו יודע אור מה הוא. עובדה.  בעינים עצומות יושב ברק, ומניח לקרן אור לזרוח עליו. האור חודר ומצית שבבים של רצון שבדרך כלל הם מפושרים על פני תבל. האור מעיר אותם והם מתאחדים עד כי הם יוצרים פסיפס זורח של מחשבה נותנת. מלמולים רעיוניים הופכים ואמירה בוטחת ותקיפה. האור נוגע ברגשות עמוקים שבדרך כלל החשיכה עוטפת אותם בניר עיתון ישן ומניחה עמוק במגירות הלב. הרחק ממגען של המחשבות. ורק קרן אור החלטית, ישירה ויציבה יכולה לחדור ולשרוף את קרעי ניר העיתון ולגלות אותן לעולם הגדול.  ואז מתרגש ברק בגל של רגש מנומנם ומבויש מפאת שחבוי היה זמן רב בנבכי העטיפות. והרגשות האלה הם רגשות שיש להם כשרון לשיר. והם מתפרצים ויש שיר אחד שמנענע ומזעזע את חדרי הלב וברק בוכה בעינים עצומות כי הגברים בוכים בלילה כשקרן אור אחת חודרת המעיזה על הרגשות שבפנים. משום שבכי הוא מעין נובע של תקוה וכוונות. מימיו פורצים רק ממגע של קרן אור אחת ואין צורך ביותר. ואז אומרים שהלב מלא. נכון. הוא מלא עד שנשפכים המים ממנו ומרוים את שדות האכזבה ונתושים והם מתעוררים ומצמיחים עשב חדש של מאוויים. מאוויים קטנים ההופכים לשאיפות גדולות. יער השאיפות מכלכל את דרכם של החולמים. וכלכלה זו יש לה כוח להפוך את החלומות למציאות ודאית ללא ספק. כי העולם שייך לחולמים שיש להם יער של שאיפות להתכלכל ממנו. וברק נעשה שאפתן בגלל קרן אור קטנה שנגעה בו דרך החלון של חדרי לבו.

ותמיד מכבים בבקר את פנסי הרחוב. למה מכבים אותם בבקר. ואין קרן אור מאירה יותר עד הלילה הבא. הן יש אפשרות שישאירו את הפנס ההוא דולק ולא יכבוהו?  כי ברק יושב כל היום ומצפה ללילה כדי שידליקו את קרן האור. יש משהו עצוב בקרן אור שתלויה במישהו שידליק אותה. ואם יודעים עצב זה יודעים מה היא גלות. שכן נמצא ברק גלוי לקרן האור ההיא ובגלות ממנה. וחשיכה לוקחת אותו לטיוליה ולילה לשימושיה ועלטה לסערותיה וקרן אור תמיד תציל ברגע שלפני...

במונית מגיעים - סיפור מאת ברק נגבי

במונית מגיעים

סיפור מאת ברק נגבי

לעיתים העולם יותר מסובך למרות מאמצינו לעשותו פשוט, אוהב, ורך.

אתמול נסעתי נסיעה במונית מתל אביב להרצליה. במלוא הענוה אני לומד קבלה ואמון על תקשורת מעודדת ובונה אמון. לכן הרשיתי לעצמי אחרי כניסתי למונית ומשהתישבתי בנוחות לברך את הנהג. בדיוק כפי שלמדתי, שאם חייך ניתנים בידי מי שהוא אחר לפרק זמן או טיפול עלי לברך אותו ולעודד אותו כאילו הפקדתי את חיי בידי הטוב שבמומחים כדי שיצליח במשימה שלשמה מסרתי את חיי בידו. וכך אני אומר לנהג -

- אלהים שיברך אותך כי נהג טוב אתה ואין ספק שנצא ונגיע בשלום בגללך.-

כך אני אומר באמונה שלמה מוסר לו את הכתובת בהרצליה ומתרווח במושב האחורי של המונית.

הנהג עוצר את המונית לפני שהספיק לצאת מן החניה ובקול מאיים מחזיר לי-

- מה יש אני לא מוצא חן בעיניך???

- אתה נוהג יותר טוב???

- חס ושלום - אני מחרה אחריו - להיפך ולהיפך אני בטוח בחברתך ואתה מוצא חן בעיני וסע לשלום -

הנהג מביט בי בזעם עצור ומסנן מתחת לשפמו - ממהר הה... -

ואז לאט הוא יוצא לדרך כאילו להראות לי מי כאן המחליט.

ואכן כעבור זמן סביר הנהג עוצר את המונית ואני שולף את ארנקי ומוציא שטר של חמישים שקל ומושיט אותו לנהג וכדי לפייס אותו סופית אני אומר-

- תודה על הנסיעה הבטוחה, המהירה והנעימה שהסעת אותי -

הנהג הושיט לי עודף ותוך שהוא פונה אלי אומר לי -

- תשאיר את הביקורת שלך למי שהוא אחר... יללה תרד...

הפעם אני מזועזע... אני מכניס חזרה את העודף לידו ואומר

- באמת נהניתי... זה בשבילך... וסליחה אם פגעתי בך... לא התכונתי לבקר אותך...

הנהג ירק בזעם את המסטיק שלעס מבעד לחלון ופנה שוב אלי

- אתה באמת חושב שאתה קונה את העולם בעשר שקל!!! אז אני אגיד לך... אתה נודניק ודוחף את האף בעינינים של אחרים... אתה מדבר ברמזים וחושב שכולם מטומטמים..

אתה לא תגיד לי איך לנהוג ואם לא מוצא חן בעיניך קח ת'ה עשר שקל שלך ותעוף לי מהעינים...

ובזעם זרק את עשר השקל על המדרכה בחוץ.

יצאתי כל עוד נפשי בי וכשהתכוונתי לסגור את הדלת, המונית כבר לא היתה מאחורי.

התישבתי על המדרכה בלאות ועצב.

האם באמת, לומר לבן אדם שהוא בסדר זו התערבות בפרטיותו ופגיעה בעצמאותו???

אני מתרומם מן המדרכה ומתקרב לבית ולהפתעתי מסתבר שזה לא מספר הבית שמסרתי לנהג ותוך שוטטות מודאגת הסתבר שאני בכלל לא בהרצליה

אלא בפתח תקוה.

עלה לי ארבעים שקל, הניסיון להרגיע את העולם.