איזה מן חבר
איך אור השמש הולך ונעלם, שולח אצבעות צבעוניות, מנסה להאחז בשמים מחליקי כחול עמוק. ללא הצלחה מתחלק האור ונמוג מאחורי האופק, משאיר הרהורים נוגים ותחושה של סוף שבכל רגע מוכיח שהוא אין סוף.
אני שקוע בכורסה נוחה בפינת החצר של בית השנטי. מימיני על הריצפה כוס תה הולך ומתקרר כופסה נובלס ומצית. משמאלי כל תהום המחשבה נפרש בכורי חושך הגורמים לעינים להעצם. אבל העינים רואות. עובדה.
שלושת הרוחות נישאים במגרש החניה הריק בשעה זו. הם מרחפים ביעפים מעוררי סיחרור חושים, כאילו משחקים כדור יד מוזר עם שקית נילון ריקה הנישאת ברוח הערב הקלילה. המוזר שבמראה שלהם הוא שאינם בעלי מראה אחד, אלא מחליפים גונים בעת קירבה לאור או לחושך. בחולפם לפני האור של פנס הרחוב הם כחול כהה שקוף. ובהמצאם ביעף בפינות הבנינים החשוכות יותר הם בעלי צבע זהוב בהיר שקוף. מוקסם מן המשחק המוזר אני לוגם מן התה ומדליק נובלס אחת. אני מרים את הסיגריה מול הרוחות המשחקות ונותן לעשן להוות רקע למשחקם. העשן מסתלסל וכאילו בתוכו הרוחות וממנו גחות וחוזרות בגווניהן המתחלפים. שום דבר אינו יציב שם בעולם הרוחות. הכל נמצא בתנועה מתמדת. עולם העשן והרוחות הקטן שלי מקסים אותי עד כדי כך, שאינני מבחין בזמן העובר והסיגריה שנתכלתה ברוח הערב. אני יושב כך עם הבדל מול עיני ומבטי עוקב אחרי הרוחות המשחקות. כל כך מוקסם ומרוכז עד שלא הבחנתי באשורה שירדה מחדר הבנות והתישבה בכבדות בכורסה השכנה. מביטה בי ללא הבנה כל שהיא ומצד שני נבוכה מכדי להפריע ולמשוך את תשומת לבי. הרגשתי בנוכחותה רק כאשר הושיטה יד לקחת לעצמה סיגריה ותוך שהיא מדליקה את המצית שברק הלהבה שלו כאילו הבהיל את הרוחות והן נפוצו בשלושה כיוונים שונים מותירים אותי עם בדל סיגריה מול הפנים ואשורה לימיני מביטה בי במבט נבוך וסקרן. אני נחרד במידת מה וזורק את הבדל. עושה לה תנועה של הרמת כתפיים. כאילו אומר, מה. יצאתי מדעתי כנראה והיא באה והכניסה אותי חזרה אל עולם הדעת. מוזר איזו השפעה מאזנת יש לנו האחד על השני. אני חושב שהענין הוא שאנו יוצאים מדעתנו באופן פרטי בלבד. אין מקום לשנים לצאת מדעתם. הם פשוט יאבדו אחד את השני בכיוונים בלתי צפויים וכל זאת על מנת להיות מחוץ לדעת לבד. כי להיות יחד עם מי שהוא מחוץ לדעת זה בלתי אפשרי כי חסר ההגה של ההגיון כדי לנווט בו כדי לא לאבד את הזולת. אני פונה אליה ושואל,
אפשר לצאת מן הדעת ולקבוע אתך פגישה בעולם הטירוף?
איפה זה עולם הטירוף? היא מחזירה שאלה.
במקום שבו שוכחים את כל החוקים והמוסרות, רק היצרים מנחים את כוח הרצון. כלום לא הגיוני שם ולכן אין שם מידות. עולם של שמות הדברים ללא כל מידה, התחלה או גבול. מראות ללא סדר או מידה.
היא נאנחת וממלמלת, אבל זה לא יכול להיות. כדי שלא יהיו מידות צריך שלא יהיה בן אדם. כי אם יש בן אדם אחד ועוד אחד בין השנים מתקיימת מידת האחד לעצמו והשני בעצמו. וכל עצם יודע את מידתו יחסים לסובב אותו. ידיעה חסרת פשרות מאת הבורא שקבע את היחס כמידה. אני מביט בה מהורהר ומדליק נובלס חדשה.
זאת אומרת שעצם הקיום הוא מידת הקיים והרוצה לצאת מכלל המידה של הדברים שסביבו צריך לחדול להתקיים. זה הוא יסוד ההתאבדות שנפוץ אצל הנגועים באי יכולת העמידה במידות הסובבים אותם. מכאן שהבנתי את הפרטיות המוחלטת של עולם הטירוף. ולמה הוא נקרא טירוף? מה נטרף שם?
המידות של הכל נטרפות ומתערבבות עד שאין להבדיל בין דבר למשנהו מפאת חוסר המידה וכליה. ולכן אין אפשרות לקבוע פגישה בעולם הטירוף. פשוט משום שלא נמצא את הכתובת היכן להפגש. כי כל כתובת היא מידה המורכבת מנתונים השוכנים בסדר המידות שלהם וכל שינוי ספונטני יביא אותנו לכתובת אחרת, לא הרצויה.
דומה הדבר, לנסיון להזמין חלום שבו אני מבלה מינית עם אשה שראיתי ואהבתי את המראה שלה. סביר שהכל יקרה בחלום הזה פרט להזמנה המפורשת. משום שעולם החלום מאבד את מידת הדברים ולכן יש טעויות בכתובות הרצון.
אז איך בכל זאת ניתן להתחלק מן הדעת ביחד? שואלת אשורה תוך שהיא לוקחת את הנובלס שלי מידי ושואפת עשן ומחזירה אותה בין אצבעותי.
אי אפשר. אני משיב בפסקנות. כל פעולה ספונטנית משותפת תהיה במסגרת ההכרה במידות הסביבה אחרת היא לא יכולה להתקיים. דומה הדבר שנטיל על אשה וגבר שידמינו כל אחד על זולתו ונבקש מהם לספר את דמיונם, אנחנו נקבל שני סיפורים שונים בתכלית.
הנה למה עולם הטירוף הוא מסע פרטי ואין כניסה אליו לאיש פרט למטורף. ואם נרחיב את היריעה הזו ונכלול בפנים את אנשי החלומות והנבואות והמיסטיקה בכלל, אנחנו מקבלים עולם רחב של אפשרויות ללא שיש מידה משותפת בניהם. כי הרוחני לומד כיצד למעט במידות של הדברים ולאות את העולם מבעד לצעיף חוסר המידה ולכן הכל אפשרי מאחורי הצעיף הזה. הוא נקרא בפי חכמי הזוהר "פרגוד". וכל מה שהוא העצמות שלנו נמצא מאחוריו, וכל מה שהוא מידת הדברים נמצא לפניו. וזה נקרא "אני" שפנימה הוא מוסתר מאחורי פרגוד או כפי שהגדירו האר"י "ענן לבושו וערפל חתולתו". והחוצה הוא גלוי במידותיו ונמדד על פיהן לטוב ולרע.
אשורה קופצת פתאום.
זאת אומרת שבית החולים לחולי רוח מלא באניני הקפדה של מידות!
כן, יש קשר בין גאונות מטמטית המנפצת את תפישת המידות היחסיות. משום שיחס הוא מותנה בנעלם שהוא המיוחס. ואילו הגאון המטמטי מאבד את היחס בגלל חוסר נתונים סיפרתיים של נשוא היחס. בלשון אחרת, גאון מספרי עלול לאבד את כלי האומדן של המידות. כי גאונותו נועלת את "האומדן והבערך" ורוצה להתיחס רק אל נתונים מזוהים בודאות. זו דוסלקציה של היחס האומדני. ההכרח של גאון כזה להתמודד עם "בערך יחסי" גורם לכעס ואיבוד אשתונות. המציאות הופכת לחסרת מידות ומדכאה את הרצון לחיות כך. התוצאה, מרד התאבדות וכל מה שבניהם.
אבל ביתי החולים מכילים גם אחרים בנוסף לגאונים המטמטיים בעלי המידות המדוייקות המדוכאים על ידי האומדן היחסי של הסובב אותם.
אני מעשן בנחת ומשתררת דממה ארוכה. אשורה שוקעת אל ים שרעפיה ואני קם והולך למטבח להכין עוד תה. הדימדומים הפכו מזמן לעלטה חסרת רחמים ללא כל נוכחות של הירח על מנת להאיר מעט את העיוורון השחור. בלילות כאלה העיר הופכת לנקודות אור וחללים של חשכה. אני נמנע להדליק את האור במטבח ומסתמך על האור הכחלחל של הגז שהבערתי. יש בחושך משהו שאסור להלחם בו, צריך לתת לו לעטוף את כל האישיות ורק אז נראה אפילו הלילה החשוך ביותר כמו מואר וראוי להלך בו בבטחה. רוב האנשים מאבדים את שווי המשקל כשהם נמצאים בחשכה.
אני חוזר עם שני ספלים של תה מהביל ומתישב חזרה ליד אשורה. היא מביטה בי ואומרת,
אני חייבת לך וידוי. כל מה שלמדתי הערב מראה לי כמה אני לוקה בענין המידות. אני שוקלת 176 קילו.
אני מחייך ומחזיר לה. קשה להתעלם מכך אבל זה נתון שבשום אופן אינו משייך אותך לכל מה שנאמר עד כה.
אלא עם כן עובדת המשקל שלי העבירה אותי על דעתי וגרמה לי לפתח אנינות המידות.
אני מנסה לחדור את החשכה ומביט בפניה העגולים.
מה את מקשקשת?
היא נאנחת תוך שהיא לוגמת תה ומוסיפה. בעבודה אני מוכרת חוזי התקשרות בטלפון, אתה יודע, טלמרקטינג. ולפני כשנה תוך כדי שיחה עם לקוח בענין ההצעה שלי למכור לו את שרותינו, הגענו לשיחה אישית מתוך שהוא אמר שיש לי קול מאד סקסי ונעים. האמת שקולו נעים גם לי וכך מתנהל לו רומן טלפוני מאז כשבמשך כל הזמן אני נמנעת בכל מיני תרוצים וכל מיני מניעות כדי לא להפגש איתו. כי לפי מה שאני מסרתי לו כמידות ותאור זאת כל אחת חוץ ממני. בקיצור הוא מאוהב בקולי וערימה של שקרים. הוא כבר מאיים שיבוא למשרד ויכנס בכוח כדי לראות אותי. כרגע מה שמציל אותי זה שנתגנב בו חשד שאני נשואה ואני לא הפרחתי אותו. דבר אחד אני יודעת שאני אוהבת לדבר איתו אבל בשום אופן איני יכולה לעמוד בכך שידע עד כמה הולכתי אותו שולל במראה שלי. אני פשוט לא יודעת מה לעשות. תקועה. והשיחה איתך עוד הוסיפה למדורה שבוערת בי ואינני יודעת כיצד לכבות אותה... אתה מבין.
זזתי באי נוחות בכורסה, בשכזה עוד לא נתקלתי.
מה אגיד לך אשורה, זו באמת דיסה של מידות.
איך יוצאים מזה??? תעזור לי ברק.
את לא רוצה לקבוע איתו פגישה, אולי הוא לא ירתע מהשומנים שלך? אולי הוא יאהב אותך למרות התרמית, ויסלח לך והרווחת את בחיר ליבך?
ואם לא. אני אמות בו במקום. אתה היתה מוכן לעמוד בכזאת הצגה? אתה גבר. אתה בכלל מבין מה עובר עלי? בשום אופן אני לא יכולה להרשות לעצמי להפגש איתו. כי אני אמות פשות כל מה שאני יחדל וימוג. אני רועדת עכשיו. זה שסיפרתי לך זה כבר יותר מדי עלי. והיא פורצת בבכי מר. אני קם ומתישב על זרוע הכורסה לידה ומחבק את ראשה בחום.
אל תדאגי אני אוציא אותך מזה. אני אומר לה ברוך ועיני מצתמצמות בחיוך ארסי נסתר בחשכת הלילה.
כל מה שאני צריך זה שתקבעי איתו פגישה במקום ציבורי, כמו בית קפה או מה שהוא כזה.
את יכולה לעשות את זה?
היא מנענעת בראשה לחיוב וממררת בבכי. אני מלטף אותה ברוך ומוסיף. רק תגידי לי איפה ומתי והיתר עלי.
אשה רכה ומסכנה. כמה נורא לחיות את מי שאינך רוצה להיות. ואכן היא קבעה פגישה בקפה בתיה בשינקין שלושה ימים מאוחר יותר.
מה אגיד לכם כל מה שקרה בבית הקפה אינו בדיוק תעודת כבוד בשבילי או בשביל מי שהוא בעולם. כמו בעל קנאי לאשתו באתי לבית הקפה ואכן זיהיתי את הבחור על פי הסימנים שאשורה נתנה לי. ללא כל גינוני טקס ניגשתי אליו אחזתי בו במלוא הגובה שניחנתי בו ותוך כדי זה בקולי קולות אני מסביר לו שאף אחד לא מתעסק אם אשתי. כמובן שהמהומה רבה וכמה אזרחים אפילו מתערבים על מנת להפריד ואני נלחם בהם כאילו ונותן להם לאחוז בי. תוך כדי כך אני לא מפסיק לאיים ולהטיף מוסר לבחור המסכן. בתוך ההמולה הצלחתי לשמוע את התנצלויותיו והנסיון שלו להסביר ולתלות את האשמה באשורה. לאט לאט הרפתי ממנו תוך כדי איומים שעוד שיחת טלפון אחת ואני כבר אמצא אותו. וכך אני עוזב בדרמתיות את בית הקפה ומותיר בחור אחד שלא חטא אלא בנסיון למצוא שהאשה היא צרה צרורה. תשאלו את אדם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה