ראש פנה העתיקה
שליחות אל מול האווילות
בשנת 1962 פגשתי בקפה "כסית" בתל רביב את חברי רובי שהתחתן כמה ימים לפני כן. חתונה זו הכניסה אותו לבעיה של מקום מגורים לו ולכלתו הצעירה רינה. האיש עסק בכל מיני אומנות והכסף בא בטיפין ולא היה מצוי בכיסו. אני נרתמתי למצוא לו בית בזול ואם אפשר, אז חינם.
התפללתי לאלוהי אברהם ומשה שיועיל וינחה אותי ויראה לי את הדרך לבית גדול ונעים לרובי ורינה. יצאנו לדרך וכשה לי להסביר איך זה שהגענו לראש פנה. אבל הנה אנו יורדים ממשאית שלקחה אותנו "טרמפ" בדיוק ליד המכולת של זרחיה זצ"ל.
היה לי קצת כסף וקנינו משהוא לאכול ולשתות והתישבנו בצד למלא את כרסינו. תוך כדי ישיבה אני מביט על הדרך העולה מימין למכולת ישר למעלה אל ההר. עד כאן הכול רגיל אלא שהדרך בנויה הייתה מאבנים מרובעות כמו שנהוג באירופה ועד אז לא ראיתי דרך כזו בארץ כלל. סקרנותי התעוררה ו/שאלתי את זרחיה לאן דרך זו מובילה? "לשום מקום" הוא עונה ביובש, "זו הדרך לראש פנה הישנה - איש לא גר שם יותר כולם עזבו ובנו למטה" והוא מצביע במורד הכביש.
זה הרגע בו הבנתי שהגענו. סיימנו את הארוחה ובמשנה מרץ התחלנו לעלות בדרך האבנים המופלאה והתלולה. באמצע עצרנו והתיישבנו לעשן סיגריה מתנשפים מרוב מאמץ העלייה התלולה, אחר המשכנו כשמאחורינו הולך ומתגלה לנו הנוף המדהים של העמק ועד הריה הגולן ממול. לבסוף התעקלה הדרך בפניה חדה שמאלה ונכנסנו לרחוב שמשני צדדיו בתים קטנים מכוסי גגות רעפים שלמרות שניצבו בשני תורים היו שונים זה מזה והתייחדו בצורה ובאופי. הכול נראה נטוש אבל עוצר נשימה ביופיו ובצמחיה שפשתה בכל. עצים הטילו צל פה ושם ולמרבה הפלא נשבה רוח צוננת, כשחצי שעה לפני כן הינו למטה בעיצומו של חמסין גלילי מיגע. בסוף הרחוב אנו עומדים מול בית כנסת מדהים ביופיו פתוח לכל רוח. נכנסנו פנימה. ארון הקודש והבמה היו שלמים מעץ משוח לפוליטורה חומה. מסביב היו ספסלי המתפללים כאילו זה עתה נערכה שם תפילה. על אחד מהם הייתה טלית מונחת על המשענת ומגיעה עד הרצפה. הרמתי אותה והנחתי על ראשי.
בזה הרגע ידעתי שהביאני הקב"ה להחיות מקום שהרגו אותו והולך הוא ונמוג. ידעתי שתפקידי להביא בני אדם למקום זה. להפר את הדין שגזרו תושבי העבר של מקום ציורי ומופלא זה.
משהוא איום קרא פה.
לא ידעתי מה, אך היה ברור שדין רובץ על הישוב הזה ויושביו שבנו אותו נשלחו ממנו ביד נעלמה של הקב"ה. באותו לילה ישנתי בבית הכנסת על הרצפה. תוך כדי שינה אני רואה אדם שחוח עוטה לבן זוהר והוא מראה לי לוח אם אותיות האלף בית. ללא כל משמעות אלא על הסדר של אלף בית וכו'. והוא אומר אלי כך:
"תתחיל באלף ואנכי אגמור עד תף".
בבקר התעוררתי וידעתי שקבלתי שליחות למרות שלא ידעתי למה ואיך לבצעה. ברור היה לי שאני צעיר בשנה ה- 21 לחיי, סמוך לשחרורי משות בצה"ל. ולמרות הכל הבנתי שאות אלף היא אות האווילות והארורים שבשל כך לא נבחרה לשמש כאות הפתיחה של התורה, על פי הנאמר בזוהר הקדוש. מכאן שהתכוננתי לצרות וצרות מוחין מצד פרנסי ראש פנה התחתונה.
בינתיים פגשנו את שתי הזקנות היחידות שעדין גרו בשכונה, נזלה ז"ל ורוחלה ז"ל. שתיהן סיפרו לנו על מעללי ההקמה והחיים בראש פנה העתיקה. מתוך דבריהן הבנתי שעוד יותר גבוה בהר יש כפר ערבי נטוש בשם גWהונה ואכן יצאתי לראותו. הכפר היה די גדול וחלש ממש על ראש פנה העתיקה. היו בו סמטאות ובתים שחלק ניכר מהם היו ראויים למגורים וחלק צריך היה לשפץ בעיקר גגות. בעיני רוחי ראיתי עיירה די גדולה אם נחבר את הכפר והשכונה.
באחד הימים אחרי שהכרתי כל פנה במושבה הנטושה, ירדתי אל בנין המועצה של ראש פנה למטה. בקשתי להיפגש עם ראש המועצה דאז. הפגישה אכן נערכה יומיים אחרי כן. הצגתי את עצמי כצייר מתל אביב והצגתי תעודת עובד של התיאטרון הקאמרי . היותי צייר המועסק ע"י התיאטרון השני בגודלו בארץ הרשימה מאד את ראש המועצה ואת מזכירו דאז. [שמם שמור בגנזכי המועצה] ואינני מתכוון להועיל לזכרם ולהזכירם בגלל מעשיהם אחרי כן.] ראש המועצה אישר לי לקחת שלוש יחידות מן הבתים למעלה.
לעצמי את בית הרופא
לאבי נוה את בית וילקומיץ השמאלי [בימני גרה אז נזלה ז"ל.]
ולרובי ורינה סודרה דירת מרתף אצל גביר ראש פינה
מנו פרידמן ז"ל שהביע את רצונו גם לתת עבודה לרובי כתיקונצ'יק.
נערך חוזה ונחתם בהחלטת מועצה ואני הפכתי לבעל בית והדבר הראשון שעשיתי הזמנתי חיבור לחשמל עבורי ועבור אבי נוה. אחרי כן נסעתי לתל אביב לשכנע את אבי נוה הצלם חברי לבוא לגור בראש פנה יחד עם אשתו תלמה. הדבר לא היה קשה. משום שאבי לא כל כך התפרנס בכבוד מצילומיו והיה נתון למצוקה בגלל שכר הדירה בבני ברק.
התוצאה הייתה שתוך שבוע הצטרפה אלינו משפחת נוה יחד עם הכלבה שלהם יסומיקו.
כעבור זמן התפשטה השמועה על העיירה המופלאה בחוצות הבוהמה של תל אביב ועוד זוגות ובודדים עלו והתישבו בשכונה. דיק וניצה, פיי וחבריה, יוסי ספרא ואשתו, הרי הסוס, מוסה ופנינה שפט, ועוד ועוד יחידים וזוגות. ואפילו זטג אחד עם ילדים, אלי וליה מגן ושני ילדיהם. [הסליחה עם מי שלא הוזכר שמו עד כאן.]
שלוש הסמטאות של ראש פנה העתיקה התמלאו דיירים ואפילו היו כאלה שהתיישבו בוואדי הצמוד לשכונה וכאלה שגלשו לכיוון ג'הונה וגם מערה המצויה ממערב לבריכת המים השתכנו בה דירים.
שחוק שירה נגינה התפשטו והתערבבו בשריקת הרוחות של ראש פנה העתיקה שהתעוררה לחיים חדשים. אפילו חנות הייתה בשנה השלישית. "הנבואה הפלסטית". החנות הציעה את מיטב מעשי האומנות של התושבים החדשים. קרמיקה, תפירה, ציור, פיסול, ועבודות עור היפיות. הכול נראה מבטיח ועליז באותם ימים של 1964 .
אלא שכאן החלה האווילות הראש פנאית להראות בגלוי. בעלי הבתים והמגרשים בשכונה העתיקה במקום לברך על התושבים החדשים החלו להערים קשיים. במעשה של יום הוזמנו דחפורים ומחקו את כל ג'הונה מעל פני האדמה. נותרו רק שטח צלע ההר הקרח עם אבני בנין בולטות מן האדמה כמצבות קטנות המעידות על רוע לב וקשיחות פשיסטית.
נזכרתי בחלום הלילה הראשון בבית הכנסת. הלכתי להתחנן לפני ראש המועצה ואז הסתבר לי שהמכה היא יותר גדולה החליטו במועצה להרוס את דרך האבנים העולה למעלה ובכך לגרום לתושבים החדשים לעזוב מחוסר גישה לישוב למעלה. חזרתי למושבה והסתגרתי בבית הכנסת שלושה ימים.
התוצאה שתכנית זו לא יצאה אל הפועל בגלל קמצנות הפלחים הראש פנאים ולא הוזמנו הטרקטור והפועלים. הדרך הטורקית ניצלה מחורבן ועימה השכונה למעלה.
אבל את רוגזם של הפלחים אי אפשר היה למחות. הם הביאו במקום זאת פועלים והרסו את המדרגות והגג של הבניין היחידי שנותר מג'הונה - בית המלון. בנין בן שלוש קומות הצופה אל פלאי הנוף של הגליל הצפוני עד הגולן. כל זאת כדי שאריה פורט לא יעשה תכשיטים בקומה הראשונה ויוסי ספרא לא ילמד חניכים בקומה השנייה וברק נגבי לא יחלום על הגג. אכן בזה הצליחו הפלחים.
במקביל הגיעו חלק מהם והרסו בתים כדי לקחת חומרי בניה בשביל תוספות בניה בראש פנה למטה. וכך הצטמצמה השכונה. לא רק זאת אלה בנין בן שתי קומות ברחובה הראשי לא שופץ ולא ניתן לדיירים לשפץ וכך היום הוא ניצב כשרק קירותיו עדין עומדים ואילו בפנים מזג האוויר עשה את שלו ופער חור גדול של רוע ואווילות ראש פנאית.
משפ' חזן שהיו בעליהם של שלוש יחידות בשכונה למעלה מכרו אותן ליהודי דתי שמעולם לא גר שם ועד היום נותרו מהם רק החזית הפעורה של דלתות וחלונות.
המעין של ראש פנה שנבע אל תוך בריכת המים ועודפי המים זרזפו כמפל קטן שהרוה חיות ומטיילים והיה מקום רחצה למי שחי בתנאי טבע וילדים שרחצו ושכשכו בשלולית שנוצרה, נסתם ונעלם אל תוך צינורותיה של מקורות.
ואחרון וחביב דרך האבנים. בין יום כוסתה באספלט עד מבוא השכונה כדי להקל על המכוניות של הפלחים בבואם לראות את מעלליהם. אכן קשה היה לי לשאת זאת והעברתי עצמי חזרה לתל אביב. כשאת ביתי מסרתי למוסא שפט ומשפחתו.
למרות זאת רוחנית עדין רוחי משוטטת בראש פנה העתיקה.
האמנים ניצחו.
בשלב מאוחר החלו הפלחים להתעשת ולהבין שבעצם זה טוב להם ולכיסם. ואז החלו לגייס כסף מאחרים על מנת לשפץ את מה שרגע לפני כן הרסו במו ידיהם.
כיום פועל ועד לשחזור ראש פנה העתיקה ותנחשו, כמובן מה ששופץ ראשון היה בית הברון ומעבדת המלאריה של פרופ' מר. ואילו האמנים היו האחרונים. עד היום מיכה שריקי מיצר את דברי העור שלו המוסך של בעל המלון ההרוס. ועוד גובים ממנו שכר דירה שמן.
שכר דירה נגבה מכל אמן החי ועובד במבנים השייכים למועצת הפלחים. האם אינם מרוויחים די והותר מן הטיילים והתיירים הפוקדים את המקום וצורכים שירותים בתחום הלינה וההדרכה והמסחר במזון שרובו נתון בידיהם של הראש פנאים הפלחים לשעבר. האם כל זה היה בכלל ללא אותם אמנים ומוזרי חברה דוגמת אריה אקשטין הסופר האמן? האם כל זה לא שולם עבורו שכר דירה יקר בצורת מרורים ואי נוחות במשך כמעת עשרים שנה?
האם טורי האוטובוסים מלאי תלמידים מכל הארץ אינם כיסוי נאה לנוכחותם של האמנים ושכר דירתם.
בית הכנסת שננעל בפני האמנים והיושבים בשכונה למעלה נתייתם ונעזב סופית.
למרות ניסיונות לשפצו ולהשתמש בו לטכסים ותפילה, הכול היה לרגע של התלהבות ולא יותר. בית הכנסת הפך למוזיאון שפותחים על מנת להראות לתיילים איך היה פעם והוא ננעל מחדש. אין תפילה אין מנין. הרגל של הפלח נעשתה כבדה מלעלות למעלה יום יום.
או שיש כאן דין אחר לגמרי.
הדין "זר תהיה בתוך שלך".
שכן למרות הבעלויות לא נראה מבני ראש פנה הפלחים אף אחד שחזר לגור למעלה. למרות שקיום כל חורבה עולה לפי מטר, לא לפי דונם. מכאן שרובץ על הפלחים ההרס שהרסו גם בראש פנה וגם בג'הונה שמעולם לא היו בעליה. היא רכוש נטוש וככזה היא רכוש המוסדות שמטפלים ברכוש נטוש. איך זה נהרסה ואיש לא פצה פה. לכן זרים הם בתוך שלהם. הם באים ונראים בדיוק כמו כל התיירים. מראים האצבע לכאן ולשם, מספרים על נפלאות שאבותיהם הרסו במו ידיהם ומתגאים באווילות הוריהם.
לכן החלטתי להקים אתר אינטרנט זה.
כדי שהתמונות ידברו ויזכרו הבתים שאינם.
שתראו את המעט שנשאר ושופץ.
שתשפיעו ותעודדו את האמנים החיים למעלה.
כשמספרים לכם על המייסדים וגבורתם
תזכרו את הבנים וההרס שהותירו.
תזכרו את המחיים בצינעת אומנותם וסבלם.
משום שבלעדיהם כל זה לא היה.
זיכרו,:
אין יופי ופיוט
ללא בני אדם יפים ופיוטיים.
ומי ייתן ובית הכנסת יימסר להיות מקום תפילה ומדרש ללמדנים במקום תחנת צילום לתיירים
ראה ספרו של איבי זלצברג – מלך הטריפ
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה