"שומר פתאים יה". נראה כאילו משפט זה נרשם בתורה על מנת לשמש נחמה למי שבא לו להדביק לעצמו את התואר פתי. למען האמת לא כך הוא. אלוהים כנראה לקח בחשבון את היצרים הרעים של האדם מנעוריו וקבע שאלה שנתפתו למעללי היצרים האלה ואינם אדונים יותר על גורלם והתנהגותם, זכאים להגנה ממנו ואין להם חלק בענייני השכר והעונש כפי שמלמדים אותנו כל מורי הרוח. אתם בודאי שואלים, מי אלה שאינם אדונים לגורלם? התשובה פשוטה... נרקומנים, אלכוהוליסטים, חשישניקים, סתורי מוחין ומחוסרי – השכלה, בית, ובלטה בישראל ובעולם כולו. נעים ונדים אחר רצף החיפוש המתמיד אחר מה שהוא למלא בו את המוח, להיות מסטול ומחוק ככל האפשר. כל שעה של מחשבה בהירה מהוה אצלם שורש למכאוב, סבל ותסכול. מכל מה שראיתי אני במו עיני וחזיתי על בשרי, אלוהים אוהב אותם אהבה עזה ושומר עליהם שמירה רבה. שכן כל יום תחת השמש הם עוברים אירועים וחוויות שדי באחד מהם ומה שעבר ביום אחד, על מנת להרוג במיתה משונה עשרה אנשים מהחברה התקינה לו התנסו כשכאלה ניסיונות.
רק לדוגמא יכול לשמש המקרה של אבי אשכרא שקיבל מהביטוח הלאומי הפרשים בס"ך של 17000 שקל. שמח וטוב לב הלך וקנה מכונית פיאט קטנה במצב מצוין ומיד התייצב בבית השנטי על מנת להראות את הפלא הנוסע הזה. כמובן שכל ההלכאים מיד מתחילים להעלות רעיונות לאן לנסוע כדי לבחון את המכונית. ככה תוך כדי התייעצויות קולניות מתגבשות הדעות לכיוון אילת. אבי אשכרה נראה בהחלט מתלהב ומולו גם כן כבר הלך להכין כמה בקבוקי שתייה לדרך. אבינועם מתיישב באותו ובוחן כל פינה כדי לוודא שאין שדים באותו. ואני יושב בכורסה רחבה בפינת החצר וחושב לעצמי שהשדים היחידים הנמצאים בסביבה תיכף יעלו לאותו ויפתחו דף חדש של סיפור, איך נוסעים ארבעה פתאים לאילת. ואכן, מולו חוזר עם בקבוק וודקה ואבי אשכרא מצטייד עם כמה בירות מצטרף אליהם אלי סבבה ואחר כבוד נסגרות הדלתות והפיאט בנהיגתו של אבי אשכרא פותחת בחריקת צמיגים ונעלמת מעבר לפינה. עד כאן ממראה עיני סיפרתי לכם. מכאן ואילך שמעתי מפי הגיבורים ששרדו את הנסיעה הזו. וכך היה.
כל הדרך היה מצב רוח מרומם וכולם שתו לחיי המכונית ולחיי כל דבר שזז. כי היו המון הרמות לחיים. כמובן שבין לחיים אחד למשנהו גם היו כמה וכמה ג'וינטים וצינגלות כדי לחזק את האפקט. וככה הזמן עובר לו והנה הם כבר במבואות המחסום הצבאי שלפני אילת רבתי. אלה שאבי אשכרא והנלווים אליו אינם יודעים זאת. הם כל כך שקועים בלהרים לחיים ולברך זה את זה ואת כולם, עד כי הדבר האחרון שהיה בדעתם באותו הרגע, הוא המחסום הצבאי שהלך והתקרב אליהם במהירות של כמאה קילומטרים בשעה. לא רק זאת אלא שאותו מחסום היה מורכב מבלוקים גדולים של בטון משוריין כיאה למחסום אמיתי. וכמו שאמרתי הוא מתקרב ואינו עוצר ונכנס באותו פיאט הקטן והחדש של אבי אשכרא. לרגע היה נראה שהכל התפזר להכול חוץ ממחסום הבטון שרק אז עצר על מקומו כאילו מעולם לא זז כלל. המכונית פשוט התפרקה לגלגלים גומיות פחים ומוטות. הכל מפוזר בסביבה ומיד מתחילים להגיע חיילים ומנסים לחפש מי ומה היה באוטו ההרוס. אבי אשכרה נראה מהלך מסביב כאילו לא הוא היה באוטו הזה. לאט לאט מגיע אמבולנס ועוד ניידות משטרה והכל נראה כאילו אף אחד אינו יודע מה הוא עושה שם. סבבה ישב בצד ומסביר לאיש מגן דוד שהוא בסדר ולא קרה לו כלום. אבינועם מנהל ויכוח קולני עם שוטר המנסה לשכנע אותו לשכב ואילו הוא אומר שרק אם יהרגו אותו אולי הוא ישכב, כי כל עוד הוא חי הכל בסדר ואין לשטר מה לדאוג לו. "לך תתפוס גנבים" הוא צועק לו. בתוך כל המהומה הזו מסתבר שהיחיד ששוכב על הרצפה הוא מולו יד ימינו תקועה בתוך חזית מכנסיו כאילו חופן את הביצים שלו. כל המצילים פתאום שמים לב אליו וכולם מסביבו ששים להגיש לו עזרה וסעד. מולו שוכב ואינו עונה לא לשאלות ולא להוראות. רק ידו בתוך מפשעתו, שוכב על צידו ואינו מוציא הגה מפיו.
מיד יש התייעצויות בין השוטרים ומגן דוידים והם מגיעים למסקנה שמולו פגוע קשה באזור הביצים ונתון בשוק. בכוחות משותפים הם מעבירים אותו אל אלונקה כמו שהוא, על צידו וידו בתוך מכנסיו. כך אחר סירנות וצפצופים בליווי ניידות משטרה הוא מובא לבית החולים באילת ומגולגל אל חדר המיון. והוא עדיין לא זז ולא מדבר וידו בתוך מבושיו.
מיד יש התייעצויות בין האחיות והרופא והוא אישית ניגש לטפל במולו מפאת כובד הפגיעה ומקומה הרגיש. ןאז מולו בקול חלש פונה אליו כך,
"דוקטור, אתה יכול בבקשה להוציא את כולם החוצה ולסגור את הוילונות?
הרופא מיד מבין שכאן מדובר באיברים רגישים ואינטימיים ומיד מוציא את כל האחיות ומסוגר את הוילונות היטב. ואז הוא פונה אל מולו. והוא בקול רפה אומר לרופא כך,
דוקטור החיים שלי בידים שלך, נכון?
פחות או יותר. עונה הרופא הנפעם מכובד משימתו שלפניו.
אז תראה. אומר לו מולו. ואז הוא מוציא את היד מן המכנסיים והיא חופנת שקית ניילון של כחצי קילו גרס משובח. מולו מתיישב על שפת האלונקה מביט ברופא הנדהם ומוסיף במתק שפתיים.
אתה יכול להכניס אותי לבית סוהר או לשחרר אותי לחופשי הכל בידים שלך עכשיו. הרופא, מביט בו נדהם ומוחה אגלי זיעה ממצחו. עשה תנועה להסתובב ולפתוח את הוילונות וחזר ופנה אל מולו היושב על האלונקה.
שמע, אתה מעמיד אותי במקום מאד לא נוח.
מולו מביט בו בעיניו הגדולות והכחולות ועונה.
בוא נקרא לזה יום. אני קם והולך ואתה כתוב מה שתרצה בדוחות שלכם וכך יבוא השלום עליך ועלי ואם זה לא מספיק אז אני מוכן גם לגלגל לך ג'וינט קטן לאות הכרת תודה.
והם יושבים להם כך ומעשנים ביחד בנחותה והזמן עובר וכך יוצא מולו מן העניין חופשי ומאושר כשעד היום לא ברור בדיוק האם הרופא רק עישן ג'וינט או גם קיבל קצת גרס לשימוש מאוחר יותר. כך או אחרת ברור דבר אחד ששבוע מאוחר יותר אני עדיין יושב בכורסה שבחצר של בית השנטי ופתאום מעבר לפינת הרחוב מופיעים אבי אשכרה, אבינועם, אלי סבבה וכמובן מולו. הם נראים בריאים ומאושרים לחזור הביתה ומלאי חוויות ורק האוטו לא חזר לעולם להיות אוטו.
ואני שואל אתכם האם זה לא נס כמו שנס צריך להיות או שפשוט אלוהים אחראי על כל מילה שלו. ואם אמר שהוא שומר פתאים, אז בטח שהוא אישית היה שם בעת שהבלוק של הבטון בא במהירות של מאה קמ"ש ופיזר את האוטו ויושביו לכל כיוון. כי אחרת איך זה שהם עימדי כאן על מנת לספר לי את כל זה. אואההה....התעייפתי רק מן המחשבה.
וזו רק דוגמא אחת מרבות שיש לי לספר לכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה