נבנצאל
מאת ברק נגבי
הרבה נאמר ונכתב על הנטיה של גברים להשתין במקומות שונים ומשונים עד כי קיימת הסברה שגברים משתינים בכל מקום, רק לא בשירותים. ויש אחיזה לסברה זו. פשוט משום שכך הוא ולא רק בגלל העצלות הטבעית של הגברים והחסכון באנרגיה מתרוצצת. הנה אני שרוי כאן במחלקה האורולוגית בבית חולים בשל תקלה בדרכי השתן "פרוסטטה" פשוטה – אומר לי הרופא.
מה פשוט כאן!!! בן אדם מתעורר בוקר אחד ולא יכול להשתין. אני לא רוצה להכנס לתיאור הפניקה המתעוררת אצלי לאור העובדה שאני כבר שרוע כאן בבית החולים וממתין כולי מתוח ו ומודאג מן הניתוח "הקטן" הצפוי היום. "ניתוח קטן" הוא אומר לית הרופא.... איך בכלל הגעתי לזה?
כל העניין מתחיל מן העובדה שלנשים אין חסימה כזו ומעולם אישה לא ידעה מן ניתוח שכזה. ועובדה זו אומרת דרשני. משום שאם אתם שואלים אותי, אז כל מה שקרה לי הוא בגלל הנשים ואך ורק באחריותן.
כבר בשנים הראשונות של נישואי שמתי לב לכך שתמיד, אבל תמיד, כשהיתי צריך את חדר השירותים, היה תפוס. אישתי ביפנים. מה לא עשיתי, בדקתי שהיא יושנת או עסוקה, זינקתי אל הדלת הנכספת.... ו... תפוס. ברגעים כאלה היתי מקפץ זמן מה מרגל לרגל. עושה נשימות. מקווה, מיחל ולבסוף יוצא כך מן הבית אל עבודתי. אם יצא ועברתי ליד איזה שיח או מקום נסתר מה טוב. ולא התאפקתי עד המשרד, ובהתגנבות מתפרצת רץ ישר לשירותים. אא... הפתעה. תפוס. המזכירה כבר חוגגת בפנים ואני מכה על הדלת באכזריות ומוחה בקול:
- צאי כבר אני גומר במכנסיים.-
- כבר היא אומרת... אני רק מסתרקת.
האמת ניתנת להאמר, אני אוהב נשים. כל חיי אני נחשב לגבר בריא ובמידת מה לפחות בעל פה, רודף נשים. אישתי ידעה זאת והיהתה מזכירה לי מה יקרה אם היא תגלה שאני רק מביט באישה אחרת. ואלהים כנראה אוהב אותי משום שתוך כמה שנים נולדו לי רק בנות – שיהיו לי בריאות. ואכן ככל שחלפו השנים כך באמת שבעתי נחת מהן ואף פעם לא ציערוני. פרט להחרפה משמעותית בזכויות השרותים שלי. החדר הקטן הפך למשאת נפש רחוקה ובלתי מושגת.
עם הזמן מצאתי את עצמי מנצל כל מיני גנים או פינות אפלות בין בנינים על מנת להשלים את מה שלא יכולתי לעשות בבית ולא במשרד. כמובן שלא כל יום או כל גישה לשירותים היתה לשוא. אך רבו יותר ויותר המקרים בהם נאלצתי להתפנות בחוץ או בכל מיני דרכים אלטרנטיביות.
גם כאשר התרבו העננים בבית והחלטנו אני וזוגתי להתגרש לא באה ישועתי. כי כאשר עזבתי את הבית, מצאתי את עצמי בבית השנטי "בית עזרה לבני אנוש" כך היה כתוב בשלט שעל הצריף הגדול שבחצר. מהר מאד התאקלמתי בבית החדש שלי ושל כל באי בית השנטי של אז. אני גרתי בצריף בחצר ואילו חדר הבנים והבנות היתה בקומה השניה. עד מהרה מצאתי שחדר השרותים היחיד בחצר לא נבנה לגברים אלא רק לנשים. עובדה כל אימת שהתעורר בי הצורך לבקר במוסד היסטורי זה מצאתי את הדלת נעולה מבפנים וכאשר גברה עלי סקרנותי מי המסתגר האנונימי, גיליתי תמיד כאשר נפתחת הדלת, יוצאת אישה בחדווה אדירה כאחת שנולדה מחדש. ובעודי משתהה ועם הצעד הראשון לכיוון ההיכל הפנוי מאי שם כאילו במטה קסם מופיעה בחורה אחרת ולפני שאני מספיק למצמץ היא נדחפת פנימה ושומעים רק את רעש הבריח הסוגר עליה לבדידותה המתפנה. אני ממש בפאניקה כי בזה הזמן כבר ממש עושה רושם ששסתומי מוסר הכליות שלי לא יעמדו במשימה ואני פשוט משתין במכנסיים. דבר שלמרות כל תלאות בית הכיסא שלי מעולם עוד לא הגעתי לכך. וכך אני מקבל אומץ וצועד תוך נענוע ירכיים ולחץ גובר שם במנגנונים, אל דלת בית השימוש המוגפת. פשוט על מנת להיות בטוח שברגע שתיפתח הישועה לא אהיה רחוק משם. וממש, אבל ממש לפני שאני מגיע לדלת פתאום מן הצד ממהרות ומתייצבות מולי אשורה ורינת כאילו המתינו בצד להוראת הבמאי "אקשן". אני מביט בהם במבט מעונה ולפני שאני מספיק להוציא הגה, הן אומרות כאילו במקהלה.
- סליחה אנחנו לפניך.
- אבל אני שם המתנתי.... וזה כבר זמן שאני........
- כל הקודם זוכה... הן שרות בפסקנות חסרת רגש. – אנחנו זה...קצר.... צ'יק צ'ק
- הן מסבירות ואני ממש נבוך ובודאי לא פנוי לויכוחים וגם החינוך האירופאי של
לא מרשה לי להתווכח עם נשים על מקום ובודאי לא על שירותים. הג'נטלמניות עושה את שלה ואני מתחיל לסגת לכיוון הגינה שמאחורי הצריף שלי.... לעזאזל כל השירותים וכל המודרניזציה ולעזאזל הנימוסים. אני כבר ממש בפאניקה. מהר וביעף אני עוקף את הצריף ונכנס מאחורי השיחים שמסתירים אותי מעיני הבנות הממתינות ליד הדלת. בהינף יד וכמעט תוך כדי קריעת הריץ' רץ' ממקומו אני מצליח לשלוף והינה ממש ברגע זה ההקלה מתחילה להעביר בי צמרמורת של נחת רוח מעידון.
פתאום... בדיוק מעלי, כאילו הפעילו רמקול רב עוצמה.... כל השכונה מרעידה מעוצמת קולה של אישה...אי שם בקומה של הבניין השכן בדיוק מעלי....
- מה אין לך מקום איפה לעשות ביד.....אתה לא מתבייש..... – ומיד בעקבות הבושה הרועמת הזו בא מפל של מים שנשפך עלי. כולי רטוב ומנסה בייאוש לסגור את הריץ' רץ' הרטוב והכול נדמה היה כאילו סרט בהילוך איטי. אני עסוק בריץ' רץ' והיא ממשיכה בזעקות קרב......
- לך, לך מכאן יא מניאק.....לך לפני שאני מביאה לך משטרה..
אשורה ורינת עמדו מתפתלות מצחוק ידיהן על פיהן ונראה היה שעוד רגע הן חוטפות התקף לב מרוב צחוק. אני מרים עיניים אל הצעקנית ההיסטרית ומנסה להרגיע...
- זה ממש לא מה שאת חושבת – אני מסביר בקול חלוש... פשוט המקום שם תפוס...את מבינה...
וממש ברגע זה מופיעים מעבר לפינה שלושה גברים כרסתנים שכנראה נזעקו בגלל צעקותיה של המרשעת מלמעלה. ללא כל שהות להסביר אני חוטף ישר בפנים ואחר כך עוד כמה מהצד וכל מה שהיה חשוב בעיני כבר לא היו לי עיניים כדי לראות או להסביר. כמובן שהתמוטטתי על פני ואפילו קול זעקה לא הצלחתי להוציא מפאת הכאב החד ששיתק אותי על האדמה. כך עזבו אותי שלושת העירקים על הרצפה ממלמלים בינם לבין עמם מיני קללות על חשבוני ובזה נותרתי לבד לאסוף את שארית הנשימה שיכולתי לבצע בראותי הכואבות. בעין אחת שנפקחה הצלחתי לראות את אשורה ורינת מתקרבות אלי ולרגע נכנסתי ללחץ מפאת המחשבה שגם הן יפליאו בי את מכותיהן אולם להבדיל הן עזרו לי לקום מהרצפה ולעמוד על רגלי כולי רועד ורטוב. ולאט לאט צעדתי לכיוון דלת הצריף שלי ואינני זוכר בדיוק מי פתח אותה אולם אני התמוטטתי חצי גופי העליון בפנים וחצי גופי משתרבב החוצה. כנראה שכך עזבו אותי הבנות כי התעוררתי כעבור שעות כנראה של שנת החלמה. כל גופי כאב ולאחר מאמץ נכנסתי לצריף והתחלתי לנסות להחליף את בגדי הרטובים.
זה היה רגע של משבר בחיי...
לעזאזל הנימוסים והליכות אירופה...לעזאזל חינוך מתן זכות קדימה לנשים...זה הרגע בו הפכתי לחיה המוכנה להילחם על זכותה הבלעדית לרגע של פרטיות בבית השימוש. זה הרגע שנבטה בי ההחלטה לחיות לבד....אני והדירה שלי ובית השימוש שלי וכל זה מאחורי מנעול ובריח כדי שלאף אחד לא תהיה יותר ההזדמנות לעמוד בדרכי ולהיכנס לפני ולנעול לי עוד פעם את הדלת מבפנים. לי יותר זה לא יקרה.
כך אני מבלה את ימי הקרובים בתכנון המקורות הכספיים והמהלכים כדי לממש את תכניתי הבלעדית והפרטית והסגורה לבית שימוש עצמאי ושלי.
אבל גם כאן אלוהים וצבאו כנראה חשבו אחרת. כי ממש אז ובעיצומם של ההכנות הופיע לי במפתיע מליה. אישה די נאה שהסתבכה עם משכורתה והגיעה לחובות בבנק וכנראה שלא הייתה ברירה אלא לקבל אותה אצלי לזמן מה עד שתתאושש מבעיותיה הכספיות. דינו ומריומה בעלי בית השנטי המליצו לה לפנות אלי כי היא עברה את הגיל שבית השנטי מוכן לקבל במעונותיו. והינה מצאתי את עצמי עם שותפה מאונס שמחלקת איתי לא רק את הלחם והמים כי אם גם את בית השימוש. כאילו כלום לא קרה ולא בעטוני והיכוני וכמעט החריבו את צורתי. ניסיתי במהלך הראיון לפני שהביאה את חפציה המועטים לחקור אותה על הלכות השירותים שלה...
- מה הרגלי השירותים שלך? אני שואל אחר מיני הקדמות שלא מעניין זה...
- הה מה זאת אומרת... אני נקייה מאד ואוהבת ניקיון....אתה יודע מה... בעלי לשעבר אמר עלי שאני לא יוצאת מהשירותים מרוב קרצוף ועשיית כביסה וניקיון...אתה לא תצטער...השירותים יהיו ממש כמו מקדש...
זה היה כבר יותר מדי... כל גופי רעד... הרגשת כבס בבטני וקצף החל עולה מפי...זה הזיכרון האחרון שיש לי מימי היותי אדם שפוי ואחראי למעשיו זעקותיי כנראה הביאו את השלטונות ואחר כבוד אושפזתי במחלקה סגורה....האמת היה שם יתרון אחד שמאד שמחתי עליו לאחר שהתאקלמתי... החופש להשתין מתי שבא לי, ואיך שבא לי, גם כשהייתי כבול למיטה. במידה רבה מצאתי את בית החולים מאד מועיל למקרה כמו שלי. לאט עם הזמן פיתחתי קשרים די טובים וחופש פעולה די רחב גם עם צוות הטיפולים וגם עם החצרנים והשומרים. חיי סוף סוף הפכו לרגועים ולא רק בגלל התרופות אלא בעיקר על התממשות זכות ההשתנה שלי, מתי שלי...אני ובעצמי בא. אפילו ניסיון של חברים מן המחלקה לשכנע אותי לברוח איתם נכשל כשלון ונשארתי במחלקה...
וכאשר הגיע הזמן לשחרר אותי בשל מצבי הטוב ובשל מחסור במיטות אשפוז... בתוך יום היו מחזירים אותי בצוו שופט כי אני משתין בכל מקום ועל כולם....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה